אָמַר ר' יוֹחָנָן בְּשֵׁם ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: "חֹמֶר שְׂעוֹרִים וְלֶתֶךְ שְׂעוֹרִים" (הוֹשֵׁעַ ג' ב') — אֵלּוּ אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה צַדִּיקִים, שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בָּהֶם. שֶׁכֵּן מִדַּת חֹמֶר הִיא בַּת שְׁלוֹשִׁים סְאָה, וּמִדַּת הַלֶּתֶךְ הִיא בַּת חֲמִשָּׁה עָשָׂר סְאָה, וּמִסְתַּכְּמִים שְׁנֵיהֶם בְּאַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ סְאִים, כְּמִנְיָנָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים. כַּאֲשֶׁר שְׁלוֹשִׁים מֵהֶם נִמְצָאִים בְּמָקוֹם אֶחָד וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּמָקוֹם אַחֵר, וּמִתּוֹךְ הַכָּתוּב הַזֶּה עֲדַיִן אֵינִי יוֹדֵעַ אִם הַשְּׁלוֹשִׁים נִמְצָאִים כָּאן בְּבָבֶל, וְהַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְאִם הַשְּׁלוֹשִׁים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּאן. וְאוּלָם כְּשֶׁהוּא הַכָּתוּב אוֹמֵר: "וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית ה' אֶל הַיּוֹצֵר" (זְכַרְיָה יא, יג), הֱוֵי אוֹמֵר: שְׁלֹשִׁים הַצַּדִּיקִים נִמְצָאִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וַחֲמִשָּׁה עָשָׂר כָּאן בְּבָבֶל.
(בַּבְלִי חֻלִּין)
אָמַר אביי: אֵין הָעוֹלָם פָּחוֹת מִשְּׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה צַדִּיקִים שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה בְּכֹל דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי כָּל חוֹכֵי לוֹ", "לוֹ" בְּגֵימַטְרְיָא שְׁלוֹשִׁים וָשֵׁשׁ הֵם. וְשׁוֹאֲלִים: וְכִי כֵן הוּא?! וַהֲרֵי אָמַר רָבָא: שׁוּרָה שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁמוֹנָה עָשָׂר אֶלֶף פְּרָסוֹת, הִיא שֶׁנֶּאֱמַר בְּעִיר ה' שֶׁלֶּעָתִיד לָבוֹא: "סָבִיב שְׁמֹנָה עָשָׂר אָלֶף וְשֵׁם הָעִיר מִיּוֹם ה' שָׁמָּה" (יְחֶזְקֵאל מח, לה) וּמְשִׁיבִים: אֵינוֹ קָשֶׁה זֶה. הַמִּסְפָּר הַקָּטָן הוּא שֶׁל צַדִּיקִים שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בְּאֵיסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה, שֶׁכִּבְיָכוֹל רוֹאִים אֶת כְּבוֹד ה' בְּמַרְאָה בְּהִירָה, וְרוֹאִים הֵיטֵב וְהֵם מוּעָטִים מְאֹד. אֵלֶּה, הַמְרֻבִּים, הֵם שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בְּאִיסְפַּקְלְרַיָּא שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה.
וְשׁוֹאֲלִים: וְכִי מְרֻבִּים כָּל כָּךְ אֵלֶּה הַמִּסְתַּכְּלִים בְּאִסְפַּקְלַרְיָא מְאִירָה? וַהֲרֵי אָמַר חִזְקִיָּה, אָמַר ר' יִרְמְיָה בְּשֵׁם ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: רָאִיתִי בְּנֵי עֲלִיָּה, כְּלוֹמַר, גְּדוֹלֵי הַצַּדִּיקִים הַזּוֹכִים לְמַעְלָה עֶלְיוֹנָה, וְהֵן מוּעָטִין מְאֹד, אִם אֶלֶף הֵם — אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם, אִם מֵאָה הֵם — אֲנִי וּבְנִי מֵהֶם, אִם שְׁנַיִם הֵם — אֲנִי וּבְנִי הֵם. וּמַשְׁמַע שֶׁיִּתָּכֵן שֶׁיֵּשׁ רַק שְׁנַיִם בְּכָל הָעוֹלָם!
וּמְשִׁיבִים: אֵינוֹ קָשֶׁה, זֶה, הַמִּנְיָן הַגָּדוֹל, הוּא שֶׁל הַנִּכְנָסִים בִּרְשׁוּת, שֶׁאֵין מַעֲלָתָם גְּבוֹהָה כָּל כָּךְ, וּכְדֵי לְהִכָּנֵס צְרִיכִים כְּאִלּוּ לְקַבֵּל רְשׁוּת מִן הַמַּלְאָכִים, זֶה, שֶׁנִּכְנָסִים בְּלֹא רְשׁוּת, כָּר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי וּבְנוֹ, שֶׁאֵין דָּבָר בְּכָל הָעוֹלָם נָעוּל בִּפְנֵיהֶם.
(בַּבְלִי סַנְהֶדְרִין)
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת קוֹל יוֹצֵאת מֵהַר חוֹרֵב וְאוֹמֶרֶת: כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי (הוּא ר' חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא), וַחֲנִינָא בְּנִי, דַּי לוֹ בְּקַב חָרוּבִים מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת.
(בבלי ברכות)
מיהם הצדיקים 'שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בָּהֶם'? על פי המקובל, וכנראה כך סברו גם חז"ל, לא מדובר בגדולי התורה, בראשי הישיבות ובמורי הדור דווקא, כי אם באנשים, שקרבתם הנפשית לאל היא מרבית, הרבה מעבר למה שיהודי ממוצע יכול לחלום עליו. הם 'שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה בְּכֹל דּוֹר', כלומר – הם הזוכים לראות את פני השכינה, וכאלה קיימים בכל דור. הם 'שֶׁמִּסְתַּכְּלִים בְּאֵיסְפַּקְלַרְיָא הַמְּאִירָה', כלומר הם היחידים שאינם ניזוקים מראיית פני השכינה במישרין. הם 'שֶׁנִּכְנָסִים בְּלֹא רְשׁוּת', שאינם זקוקים לקריאתו של האל, כמו שהתגלה בפני הנביאים. הם כבני בית, היוצאים ונכנסים אליו ללא בקשת רשות. כלומר, בכל רגע שיחפצו בקרבת אלוהים, הם יוכלו לזכות בה. הם 'שֶׁהָעוֹלָם מִתְקַיֵּם בָּהֶם' – כלומר, שבזכותם העולם קיים. אותם צדיקים הם המביאים את השפע ואת הטוב האלוהי אלי אדמות.
הרעיון, שאותם צדיקים אינם בהכרח פרנסי הציבור או מוריו, חכמיו ונבחריו, הוא רעיון דמוקרטי למהדרין. גם אדם פשוט יכול להימנות עליהם. ואם העולם קיים בזכותם, אפשר להניח כי מעת לעת הם פועלים מעשית להביא את השפע, או למנוע את האסון המתרגש ובא על הציבור היהודי. מכאן קצרה הדרך לייחס להם גם עשיית ניסים.
אחת הדוגמאות המובהקות למי שייחסו לו את החברות במועדון המכובד של ל"ו הצדיקים היה ר' חנינא בן דוסא, שהיה ידוע כעושה ניסים, אחד שאלוהים חבר קרוב שלו, ונענה לצרכיו.
את הרעיון, שצדיקים אלה הם על פי רוב נסתרים, אנו מוצאים בבבלי חולין:
"ורובייהו משתכחי בבי כנישתא דתותי אפתא", כלומר - רובם מצויים בבית הכנסת שמתחת ליציע, באזור שאינו שמור למכובדים אלא לפשוטי העם.
צדיקים אינם מלאכים, ועל כן גם ימיהם קצובים. מכאן הרעיון, שבהיגרע אחד מהם, נוסף אחד חדש, וכך תמיד נמצאת חבורה הדואגת לנו ולעולם. מכאן הרעיון, שמספרם קבוע, אם כי לחכמים שונים יש דעות שונות באשר למספר זה. באותה מסכת חולין מופיע המספר 45, בחלוקה פריטטית – 30 בארץ ישראל ו-15 בבבל. כאן באה לידי ביטוי גם השאלה איזה מרכז יהודי חשוב יותר. במסכת סנהדרין מופיע המספר 36, ויש חוקרים, הסבורים כי מספר זה קשור לרעיון נוסף, האומר כי כל אחד מהל"ו אחראי על עשרה ימים מהלוח השנתי (חסרים חמישה ימים, אולי לחופשה שנתית של כל הצדיקים ביחד...).
נסיים בחנינא בן דוסא, עליו אומרת בת-הקול האלוהית כי 'כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזּוֹנִין בִּשְׁבִיל חֲנִינָא בְּנִי'. 'בני' מבטאת קרבה גדולה בין האלוהים לחנינא (כמו ישוע, שנקרא 'בן האלוהים'). פירוש מדרשי נחמד מאד מסביר את המילה 'בִּשְׁבִיל'. על פי מדרש זה אין מדובר במילה נרדפת ל'בִּזְכוּת', כי אם בשביל אמיתי שיש לו, לחנינא, אל הקב"ה, ובשביל זה זורם גם השפע האלוהי ארצה.