דָּן אַהֲרֹן דִּין בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ, וְאָמַר: אִם אֲנִי אוֹמֵר לָהֶם: 'תְּנוּ לִי כֶּסֶף וְזָהָב' – מִיָּד הֵם מְבִיאִים; אֶלָּא הֲרֵינִי אוֹמֵר לָהֶם: 'תְּנוּ לִי נִזְמֵי נְשֵׁיכֶם וְנִזְמֵי בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם' וּמִיָּד הַדָּבָר בָּטֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן: פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם, בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם" (שְׁמוֹת לב, ב). שָׁמְעוּ הַנָּשִׁים, וְלֹא רָצוּ, וְלֹא קִבְּלוּ עֲלֵיהֶן לִתֵּן נִזְמֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן, אֶלָּא אָמְרוּ לָהֶם: 'לַעֲשׂוֹת שִׁקּוּץ וְתוֹעֵבָה, שֶׁאֵין בּוֹ כֹּחַ לְהַצִּיל?! לֹא נִשְׁמַע לָכֶם!'. וְנָתַן לָהֶם הקב"ה שְׂכָרָן בָּעוֹלָם הַזֶּה, שֶׁהֵן מְשַׁמְּרוֹת רָאשֵׁי חֳדָשִׁים יוֹתֵר מִן הָאֲנָשִׁים, וְנָתַן לָהֶם שָׂכָר לְעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהֵן עֲתִידוֹת לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים: 'הַמַּשְׂבִּיעַ בַּטּוֹב עֶדְיֵךְ, תִּתְחַדֵּשׁ כַּנֶּשֶׁר נְעוּרָיְכִי' (תְּהִלִּים קג, ה). רָאוּ הָאֲנָשִׁים, שֶׁלֹּא שָׁמְעוּ הַנָּשִׁים לִתֵּן לָהֶם נִזְמֵיהֶן לְבַעֲלֵיהֶן. מֶה עָשׂוּ? עַד אוֹתוֹ הַשָּׁעָה הָיוּ הַנְּזָמִים בְּאָזְנֵיהֶם כְּמַעֲשֵׂה הַמִּצְרִים וּכְמַעֲשֶׂה הָעַרְבִיִּים. פָּרְקוּ נִזְמֵיהֶם אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם, וְנָתְנוּ לְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם" (שָׁם, לג, ג). 'אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיהֶם' אֵין כָּתוּב כָּאן, אֶלָּא 'אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם'.
פרקי דרבי אליעזר
לפנינו אחד המקורות העתיקים המצביעים על ראשי החודשים כמועדים, שחשיבותם מיוחדת לנשים. מעט מאד שרד ממנהגי הנשים בראשי החודשים. הנה, בשולחן ערוך קיימת התייחסות קצרה לעניין זה:
"ראש חודש מותר בעשיית מלאכה והנשים שנוהגות שלא לעשות בו מלאכה הוא מנהג טוב".
יחודו של המדרש שלפנינו הוא בכך, שהוא מספק לנו, לכאורה, סיבה לצ'ופר המיוחד שמקבלות הנשים בראשי חודשים, אם כי הקשר בין צדיקותן של נשות דור המדבר באירוע העגל לבין ראש החודש – קשר זה אינו ברור. מכל מקום, נחמד לגלות עוד מקור חז"לי, המשבח את הנשים דווקא. בהזדמנות זו מספקים חז"ל לאהרן אליבי על חלקו במעשה העגל – שתי ציפורים במכה אחת!
אהרן, כך מספר המדרש, לא התלהב מרעיון עשיית העגל, והוא חיפש תירוץ להימנע מהחטא הזה. הוא ידע כי הוא יכול לסמוך על הנשים, שלא ישתפו פעולה, ולכן הורה לבני ישראל להביא את תכשיטי הנשים דווקא, כדי להתיכם ולעשות מהם את העגל. רעיון זה מתבסס, כמובן, על הנוסח המקראי, האומר בפירוש: "פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם...". הנוסח משתנה בהמשך הפרק, שם לא מוזכרות הנשים: "וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם". אם כן, תכניתו של אהרן צלחה רק בשלב הראשון. הנשים, כמצופה, לא שיתפו פעולה, כי ראו במעשה העגל חטא גדול. אבל ההמשך לא התפתח כפי שקיווה אהרן. הגברים, שהיו עדויים גם הם בתכשיטי זהב, כמנהג המצרים והערביים (פה אנו לומדים פרק קטן באנתרופולוגיה קדומה של המזרח), נפרדו מתכשיטיהם שלהם, הביאום לאהרן, וזה המסכן נאלץ לעשות את מה שקיווה להימנע ממנו – להתיך את תכשיטי הגברים ולצקת את העגל.
אלוהים זכר לטובה את נשות דור המדבר, ובזכותן העניק למין הנשי בעם ישראל את מצוות שימור ראשי החודשים. נשים לב – החיבור בין נשים לראש החודש אינו מצווה מהתורה. כל מה שנזכר בתורה, בספר במדבר, הוא:
וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת עַל עֹלֹתֵיכֶם וְעַל זִבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם וְהָיוּ לָכֶם לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי אֱלֹוהֵיכֶם אֲנִי ה' אֱלֹוהֵיכֶם.
עם זאת, מכמה פסוקים בתנ"ך אפשר להניח כי היו מנהגים קדומים הקשורים בראש החודש, ויתכן כי מדובר בהתכנסות משפחתית.
מכל מקום, קשר כלשהו נוצר בין הנשים לבין ראש החודש. יש המסבירים את הקשר הזה כנגזר מהדמיון שבין אורך החודש לאורך המחזור הנשי.
המדרש שלנו מספר לנו, כי חגיגת ראש החודש ניתנה לנשים דווקא, ובזכות צדיקותן של נשות דור המדבר, שלא לקחו חלק במעשה העגל. המדרש אומר, כי גם בעולם הבא יקבלו הנשים את גמולן הטוב, והן תתחדשנה מדי חודש, כשם שהחודש מתחדש (ומכאן שמו – 'חודש').