שׁוֹאֲלִים חֲכָמִים, מָה יֵשׁ לוֹ לְעִוֵּר הֲנָאָה מִן הַמְּאוֹרוֹת? אָמַר ר' יוֹסֵי: כָּל יָמַי הָיִיתִי מִצְטַעֵר עַל מִקְרָא זֶה, שֶׁלֹּא הֵבַנְתִּי אֶת פֵּרוּשׁוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיִיתָ מְמַשֵּׁשׁ בַּצָּהֳרַיִם כַּאֲשֶׁר יְמַשֵּׁשׁ הָעִוֵּר בָּאֲפֵלָה" (דְּבָרִים כח, כט), וְהָיִיתִי תּוֹהֶה: וְכִי מָה אִכְפַּת לוֹ לַעִוֵּר בֵּין אֲפֵלָה לְאוֹרָה, אִם אֵינוֹ מַרְגִּישׁ בַּהֶבְדֵּל שֶׁבֵּינֵיהֶם? וְאִם כֵּן, מַדּוּעַ מְדַבֵּר הַכָּתוּב עַל הָעִוֵּר בַּאֲפֵלָה דַּוְקָא? עַד שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה לְיָדַי. פַּעַם אַחַת הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה, וְרָאִיתִי סוּמָא שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וַאֲבוּקָה בְּיָדוֹ. אָמַרְתִּי לוֹ: בְּנִי, אֲבוּקָה זוֹ לָמָּה לְךָ? הֲלֹא עִוֵּר אַתָּה! אָמַר לִי: כָּל זְמַן שֶׁאֲבוּקָה בְּיָדִי, בְּנֵי אָדָם רוֹאִים אוֹתִי, וּמַצִּילִים אוֹתִי מִן הַפְּחָתִין וּמִן הַקּוֹצִין וּמִן הַבַּרְקָנִין. מִשּׁוּם כָּךְ יָכוֹל גַּם הָעִוֵּר לְבָרֵךְ עַל הַמְּאוֹרוֹת.
בבלי מגילה עפ"י שטיינזלץ
אנו, המורגלים בלבישת אפודים זוהרים בחושך, אם נמצאים אנו בצד כביש סואן, בוודאי שאיננו מתפלאים למראה העוור, הצועד באפלה ואבוקה בידו. אולם לחכמי המשנה והתלמוד היה זה מראה יוצא דופן.
השימוש שעושה העוור בלפיד שהוא מחזיק בידו בחושך מצביע על חשיבה 'מחוץ לקופסה'. אדם פיקח המחזיק בלפיד משתמש בו כדי להאיר עבורו את הדרך, וכך יכול הוא להלך בבטחה, ללא החשש מהיתקלות באבנים או בעצים הנקרים על דרכו. שימוש שגרתי זה, דווקא הוא שמונע מאיתנו לחשוב על שימושים אחרים שניתן לעשות בלפיד בחושך. העוור הנבון מביא, כמובן, בחשבון את מציאותם של אנשים אחרים על נתיב ההליכה שלו, כמו גם את טוב לבם והתושיה שהם יפגינו, כשיזהירו אותו מפני המכשולים שעל דרכו. זו חשיבה פיקחית ולא שגרתית.
באחד משעשועוני הטלוויזיה של השנים האחרונות מספקים למשתתפים חפצים שונים, והם מתבקשים להמציא עבור החפצים האלה שימושים לא שגרתיים, כמיטב החשיבה הפרועה וההומוריסטית שלהם. במציאות אנו נתקלים מדי פעם באנשים עם 'ראש-טוב', היודעים גם ברגעי מצוקה או אפילו סכנה לעשות שימוש מקורי ומועיל בחפצים הנמצאים במקרה בסביבתם.