"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה" (שְׁמוֹת י"ג). וּלְהַלָּן הוּא וְאָמַר: "וְגַם אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא אֲשַׁלֵּחַ" (שְׁמוֹת ה ב), וְכָאן הוּא מְשַׁלְּחָן. לְמַה הַדָּבָר דוֹמֶה? לְמֶלֶךְ, שֶׁנָּתַן לְעַבְדּוֹ מָעוֹת, וְאָמַר לוֹ: קַח לִי דָּג אֶחָד, וְהָלַךְ וְלָקַח לוֹ דָּג אֶחָד מַבְאִישׁ. אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ: חַיֶּיךָ, אֵין אַתָּה יוֹצֵא מֵאַחַת מִשָּׁלֹשׁ - אוֹ הַדָּג אַתָּה אוֹכֵל, אוֹ דָּמָיו אַתָּה נוֹתֵן, אוֹ אַתָּה לוֹקֶה מֵאָה מַגְלַבִין. אָמַר לוֹ: אֲנִי אוֹכְלוֹ. לֹא הִסְפִּיק לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ קִמְעָא, עַד שֶׁנָּקְטָה נַפְשׁוֹ עָלָיו. אָמַר: אֲנִי לוֹקֶה מֵאָה מַגְלַבִין. לֹא הִסְפִּיק לִלְקוֹת חֲמִשִּׁים, עַד שֶׁהִסְכִּין לָמוּת. אָמַר: אֲנִי נוֹתֵן אֶת דָּמָיו. נִמְצָא אוֹכֵל דָּג מַבְאִישׁ, וְלוֹקֶה, וְנוֹתֵן אֶת דָּמָיו. כָּךְ פַּרְעֹה שִׁעְבֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם יוֹתֵר מִדַּי. אָמַר לוֹ הקב"ה: שַׁלַּח עִמִּי! אָמַר: לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה'. הֵבִיא עָלָיו עֶשֶׂר מַכּוֹת, וְלֹא שְׁלָחָן. אָמַר לוֹ הקב"ה: חַיֶּיךָ, יֵשׁ לְךָ לִתֵּן שְׂכָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם" וְגוֹ' (שְׁמוֹת יב לוֹ). מִשֶּׁנָּטַל הַמַּכּוֹת, וְנָתַן שְׂכָרָן, אַחַר כָּךְ שִׁלְּחָן. לְכָךְ נֶאֱמַר: "וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה".
תנחומא בובר
מדרש זה מופיע בנוסח דומה מאד גם במכילתא דרבי ישמעאל. מעשיה הומוריסטית זו קיימת גם בפולקלור של עמים אחרים, ובחלק מהם העונשים שמקבל העבד הם אכילת הדג המקולקל, מלקות וגירוש מן העיר.
הדינמיקה של סיפור יציאת מצרים מבוססת על הובלה מלמעלה. אלוהים מקשה את לב פרעה, ומשום כך, למרות כל המכות שהוא מקבל, הוא עומד בסירובו. הנזק המצטבר הוא, כמובן, גדול בהרבה לעומת מה שהיה קורה לו נעתר פרעה מוקדם יותר לתביעה 'שלח את עמי!'.
במשל יש לו, לעבד, בחירה חופשית בין שלוש האפשרויות, והוא בוחר בזו, שהוא סבור, שיוכל לעמוד בה בקלות יתרה. הוא לא מעריך נכונה את התוצאות של בחירתו, וכך הוא הולך ומסתבך, עד שלבסוף מסתבר לו, שהוא קיבל את שלושת העונשים...
תחילתו של המדרש קשורה לכמה מדרשים אחרים, המבארים את 'ויהי בשלח...' בדרך הבאה: עוצמת המכה שניחתה על פרעה הביאה אותו לקונן 'וַי הִי'! כאן פותחת הקינה הזאת את המדרש, וגם חותמת אותו, משמתברר לנו, כמו גם לפרעה, שהוא קיבל החלטות שגויות (לא שהיתה לו ברירה...), שהחמירו את מצבו.
פעמים רבות אנו עומדים מול משל ונמשל, ומבחינים בחוסר התאמה מסוים. כאן חוסר ההתאמה זועק לשמים. בניגוד לעבד, שיכול היה לבחור מלכתחילה בתשלום מחירו של הדג, התורה מספרת לנו, כי לפרעה לא היתה כל ברירה, שכן אלוהים הקשה את לבו.
הגרסה המוקדמת ממכילתא דרבי ישמעאל מוסיפה:
כָּךְ נַעֲשָׂה לַמִּצְרִים: לָקוּ (=אֵלּוּ עֶשֶׂר הַמַּכּוֹת), וְשִׁלְּחוּ (=אֶת יִשְׂרָאֵל לָחֳפָשַׁי), וְנִטַּל מָמוֹנָם (=שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרַיִם)".
נסיים במילה, שצדה את תשומת לבנו בביטוי 'עַד שֶׁהִסְכִּין לָמוּת'. אחת האפשרויות לבאר את המילה 'הסכין' היא בדרך הבאה: העבד סבל כל כך מחמישים המלקות שספג, שנעשה מִסְכֵּן, וחשש שהוא עומד למות.