אָמַר ר' אֲבָהוּ: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים יוֹתֵר מִיּוֹם תְּחִיַּת הַמֵּתִים, וּבַמֶּה הוּא גָּדוֹל? שֶׁתְּחִיַּת הַמֵּתִים אֵינָהּ אֶלָּא לַצַּדִּיקִים בִּלְבַד, וְאִלּוּ גְּשָׁמִים בֵּין לַצַּדִּיקִים וּבֵין לָרְשָׁעִים. וַחֲלֻקָּה דֵּעָה זוֹ עַל דַּעַת רַב יוֹסֵף, שֶׁאָמַר רַב יוֹסֵף: מִתּוֹךְ שֶׁיְּרִידַת הַגְּשָׁמִים חֲשׁוּבָה, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כִּתְחִיַּת הַמֵּתִים — קְבָעוּהָ אֶת הַזְכָּרַת הַגְּשָׁמִים בְּבִרְכַּת תְּחִיַּת הַמֵּתִים. מַשְׁמָע שֶׁהִיא שְׁקוּלָה, וְלֹא עֲדִיפָה מִתְּחִיַּת הַמֵּתִים.
כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמַר רַב יְהוּדָה: גָּדוֹל יוֹם הַגְּשָׁמִים כַּיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" (דְּבָרִים לב, ב), וְאֵין "לֶקַח" אֶלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (מִשְׁלֵי ד, ב). רָבָא אָמַר: יְרִידַת הַגְּשָׁמִים גְּדוֹלָה יוֹתֵר מִיּוֹם שֶׁנִּתְּנָה בּוֹ תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי". מִי נִתְלָה בְּמִי? כְּלוֹמַר, כֵּיצַד בְּדֶרֶךְ כְּלָל מְדַמִּים אָנוּ דָּבָר לְדָבָר? הֱוֵי אוֹמֵר: קָטָן נִתְלָה בְּגָדוֹל, וְאִם נִמְשְׁלָה הַתּוֹרָה לְגֶשֶׁם — מַשְׁמָע שֶׁהַגֶּשֶׁם גָּדוֹל מִמֶּנָּה.
בבלי תענית עפ"י שטיינזלץ
אמירתו של ר' אבהו, המייחסת גדולה רבה יותר ליום ירידת הגשמים מאשר ליום תחיית המתים, היא, בלשון המעטה, מוזרה. תחיית המתים, שאינה בשום אופן חלק ממציאות חיינו עד כה, אם תתרחש אי פעם, תהיה מאורע קוסמי חד-פעמי, שאחריו ההיסטוריה האנושית כבר לא תהיה מה שהיתה עד לרגע זה. לעומת זאת, גשמים יורדים פעמים רבות בשנה, ולמרות שבמזרח התיכון עצירת גשמים נחשבת לאסון גדול מאד, הרי שיודעים הכל, שלבסוף זה יתרחש, גם אם השנה היא שנת בצורת.
אם כן, מה רוצה ר' אבהו לומר לנו? הגדולה שמייחס ר' אבהו לירידת גשמים היא גדולה אחרת.
נדיבותו של הגשם באה לידי ביטוי בכך שהוא יורד על הכל – על רשעים ועל צדיקים כאחד, ומיטיב לכולם. תחיית המתים תהיה בונוס מיוחד לצדיקים, ואלה שבינינו, שאינם בטוחים אם מגיע להם הבונוס הזה, יחסם, אם כך, לתחיית המתים יהיה אמביוולנטי.
יפה מאד, שר' אבהו מהלל ומשבח כל כך את הגשם, שהוא חלק מחיינו, וירידתו פותחת בפנינו את האפשרות להודות לאל על טובו.
רב יוסף מנמק את דעתו המנוגדת (הוא סבור ששני פלאים אלה שקולים זה לזה בחשיבותם) בכך, שירידת גשמים נזכרת בברכת תחיית המתים.
מהי ברכת תחיית המתים, שבתוכה מוזכרת ירידת גשמים? מדובר בברכת גבורות, אחת מברכות השמונה עשרה. והנה הנוסח שלה:
אַתָּה גִּבּוֹר לְעוֹלָם, אֲדֹנָי, מְחַיֵּה מֵתִים אַתָּה, רַב לְהוֹשִׁיעַ.
בקיץ: מוֹרִיד הַטָּל; בחורף: מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם,
מְכַלְכֵּל חַיִּים בְּחֶסֶד, מְחַיֵּה מֵתִים בְּרַחֲמִים רַבִּים, סוֹמֵךְ נוֹפְלִים, וְרוֹפֵא חוֹלִים, וּמַתִּיר אֲסוּרִים
וּמְקַיֵּם אֱמוּנָתוֹ לִישֵׁנֵי עָפָר.
מִי־כָמוֹךָ בַּעַל גְּבוּרוֹת, וּמִי דוֹמֶה־לָּךְ? מֶלֶךְ מֵמִית וּמְחַיֶּה, וּמַצְמִיחַ יְשׁוּעָה.
רב יוסף מבחין בעובדה, שאינה מובנת מאליה, שבאותה ברכה, המהללת ומשבחת את האל על יכולתו להחיות מתים, לרפא חולים ולהתיר אסורים, מוזכרת גם יכולתו של האל להוריד גשמים. רב יוסף אינו מסביר את הסמיכות המוזרה הזאת, ואנו ננסה להציע כיוון אפשרי: הטבע הצומח קמל, מתייבש ומת באזורינו המדבריים והמדבריים-למחצה, והוא קם לתחיה עם בוא הגשמים. חלק מהצמחים הרב-שנתיים מתיישר ומזדקף לאחר ששתה לרוויה את מי הגשמים, ושב ללבלב ולפרוח. הצמחים החד-שנתיים, שהשלימו מחזור חיים מזורז ככל האפשר לפני בוא הקיץ, כבר לא ישובו לחיים, אך זרעיהם, הפזורים סביבם, ינבטו עם בוא הגשם, ויפתחו מחזור חיים חדש. על כן מקשרים מיתוסים שונים בתרבויות העולם את הנביטה שלאחר הגשם עם רעיון התחייה. לשם דוגמה נספר על הצמח המדברי, הקרוי 'שושנת יריחו'. לאורך כל הקיץ מראהו של הצמח היפה הזה יבש, כי הוא, למעשה, מת. קצות ענפיו היבשים מקופלות פנימה כאגרוף, והן מגנות על הזרעים. אם יורד גשם בכמות מספקת, ייפתח האגרוף, הזרעים ינשרו ארצה, אל הקרקע הרטובה, וינבטו. שמו הלטיני של הצמח הוא Anastatica, או צמח התחייה, ובמסורת הנוצרית הוא מסמל את השיבה לחיים של ישוע, מה שעושה את הצמחים היבשים של שושנת יריחו למצרך מבוקש לקראת חג המולד.
רב יהודה נסמך על הפסוק ממשלי "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ", ומסיק כי 'לֶקַח' היא תורה, ומכאן, שהפסוק מספר דברים "יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי" אומר כי התורה נמשלת לגשם. ומה זה 'יַעֲרֹף'? אנא עארף... על כך מתפלפלים חז"ל בכיף, אך נניח לעניין זה לפי שעה.
רבא מוסיף לנו ידע מתחום הלוגיקה של השפה: 'כֵּיצַד בְּדֶרֶךְ כְּלָל מְדַמִּים אָנוּ דָּבָר לְדָבָר? הֱוֵי אוֹמֵר: קָטָן נִתְלָה בְּגָדוֹל'. לדוגמה: כשאנו אומרים על מישהו שהוא קל רגלים כצבי, אנו משווים את מהירות ריצתו לזו של הצבי, שהיא גבוהה מאד. 'עשיר כקורח' ייאמר על מישהו עשיר מאד, כמעט כמו קורח, שהוא העשיר האולטימטיבי אצל חז"ל. ואם אנו משווים את התורה לגשם, מכאן ניתן להסיק כי גדולתו של הגשם עולה אפילו על זו של התורה! זו, כמובן, הכרזה מעניינת מפי אחד מחז"לינו, שראו בתורה את חזות הכל, אבל ספרותית זה בהחלט מקובל לקחת תכונה מסוימת 'עד לקצה', כדי לפאר ולרומם אותה.
מה יוצא לנו מכל זה? המדרש, בשום אופן, אינו בא להמעיט בגדולתה של התורה, אלא לפאר ולרומם, להגדיל ולשבח את הגשם. באנגליה לא היה נולד מדרש כזה.