כִּוֵּן שֶׁרָאוּ יְוָנִים שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל מַרְגִּישִׁין בִּגְזֵרוֹתֵיהֶם, עָמְדוּ וְגָזְרוּ עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה מָרָה וַעֲכוּרָה, שֶׁלֹּא תִּכָּנֵס כַּלָּה בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן מֵחֻפָּתָהּ, אֶלָּא אֵצֶל הַהֶגְמוֹן שֶׁבַּמָּקוֹם הַהוּא. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמְעוּ יִשְׂרָאֵל כָּךְ, רָפוּ יְדֵיהֶם וְתָשַׁשׁ כּוֹחָם, וְנִמְנְעוּ מִלְּאָרֵס, וְהָיוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בּוֹגְרוֹת וּמַזְקִינוֹת כְּשֶׁהֵן בְּתוּלוֹת, וְנִתְקַיֵּם עֲלֵיהֶן (אֵיכָה א ד): "בְּתוּלֹתֶיהָ נוּגוֹת, וְהִיא מַר לָהּ", וְהָיוּ יְוָנִים מִתְעַלְּלִים בִּבְתוּלוֹת יִשְׂרָאֵל.
וְנָהֲגוּ בַּדָּבָר הַזֶּה שָׁלוֹשׁ שָׁנִים וּשְׁמוֹנָה חֳדָשִׁים, עַד שֶׁבָּא מַעֲשֶׂה שֶׁל בַּת מַתִּתְיָהוּ, כֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁנִּשֵּׂאת לְבֶן חַשְׁמוֹנַאי, וְאֶלְעָזָר הָיָה שְׁמוֹ. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן הַסְּעוּדָה נִתְקַבְּצוּ כֹּל גְּדוֹלֵי יִשְׂרָאֵל לִכְבוֹד מַתִּתְיָהוּ וּבֶן חַשְׁמוֹנַאי, שֶׁלֹּא הָיוּ בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר גְּדוֹלִים מֵהֶם.
וּכְשֶׁיָּשְׁבוּ לִסְעֹד עָמְדָה חַנָּה בַּת מַתִּתְיָהוּ מֵעַל אַפִּרְיוֹן, וְסָפְקָה כַּפֶּיהָ זוֹ עַל זוֹ, וְקָרְעָה פּוֹרְפִירוֹן (גלימה אדומה מהודרת) שֶׁלָּהּ, וְעָמְדָה לִפְנֵי כֹּל יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהִיא מְגֻלָּה, וְלִפְנֵי אָבִיהָ וְאִמָּהּ וְחוֹתְנָהּ. כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אַחֶיהָ כָּךְ, נִתְבַּיְּשׁוּ וְנָתְנוּ פְּנֵיהֶם בַּקַּרְקַע, וְקָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם, וְעָמְדוּ עָלֶיהָ לְהוֹרְגָהּ.
אָמְרָה לָהֶם: שְׁמָעוּנִי, אַחַי וְדוֹדַי! וּמָה אִם בִּשְׁבִיל שֶׁעָמַדְתִּי לִפְנֵי צַדִּיקִים עֲרֻמָּה בְּלִי שׁוּם עֲבֵרָה, הֲרֵי אַתֶּם מִתְקַנְּאִים בִּי (מתמלאים קַנָּאוּת), וְאֵין אַתֶּם מִתְקַנְּאִים לְמָסְרֵנִי בְּיַד עָרֵל לְהִתְעַלֵּל בִּי?! הַלֹּא יֵשׁ לָכֶם לִלְמֹד מִשִּׁמְעוֹן וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה, שֶׁלֹּא הָיוּ אֶלָּא שְׁנַיִם, וְקִנְּאוּ לַאֲחוֹתָם, וְהָרְגוּ כְּרָךְ כִּשְׁכֶם, וּמָסְרוּ נַפְשָׁם עַל יִחוּד שֶׁל מָקוֹם, וַעֲזָרָם ה', וְלֹא הִכְלִימָם - וְאַתֶּם חֲמִשָּׁה אַחִים – יְהוּדָה, יוֹחָנָן, יוֹנָתָן, שִׁמְעוֹן וְאֶלְעָזָר, וּפִרְחֵי הַכְּהֻנָּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם בָּחוּר. שִׂימוּ בִּטְחוֹנְכֶם עַל הַמָּקוֹם, וְהוּא יַעֲזֹר אֶתְכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי אֵין מַעְצוֹר לַה' לְהוֹשִׁיעַ" (שְׁמוּאֵל א יָד). וּפָתְחָה פִּיהָ בִּבְכִיָּה וְאָמְרָה: רִבּוֹנוֹ־שֶׁל־עוֹלָם! אִם לֹא תָּחוּס עָלֵינוּ, חוּס עַל קְדֻשַּׁת שִׁמְךָ הַגָּדוֹל שֶׁנִּקְרָא עָלֵינוּ, וּנְקֹם הַיּוֹם נִקְמָתֵנוּ!
בְּאוֹתָהּ שָׁעָה נִתְקַנְּאוּ אָחִיהָ, וְאָמְרוּ: בּוֹאוּ, וְנִטּוֹל עֵצָה מַה נַּעֲשֶׂה. נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה, וְאָמְרוּ: בּוֹאוּ וְנִקַּח אֲחוֹתֵנוּ, וְנוֹלִיכָהּ אֵצֶל הַמֶּלֶךְ הַגָּדוֹל, וְנֹאמַר לוֹ: "אֲחוֹתֵנוּ בַּת כֹּהֵן גָּדוֹל, וְאֵין בְּכֹל יִשְׂרָאֵל גָּדוֹל מֵאָבִינוּ, וְרָאִינוּ שֶׁלֹּא תָּלִין אֲחוֹתֵנוּ עִם הַהֶגְמוֹן, אֶלָּא עִם הַמֶּלֶךְ, שֶׁהוּא גָּדוֹל כְּמוֹתֵנוּ". וְנִכָּנֵס עָלָיו וְנַהַרְגֶנּוּ, וְנֵצֵא. וְנַתְחִיל אַחַר־כָּךְ בַּעֲבָדָיו וּבְשָׁרָיו, וְהַשֵּׁם יַעְזְרֶנּוּ וִישַׂגְּבֶנּוּ. וְשָׁמְעוּ בַּת קוֹל מִבֵּית קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים: כֹּל יִשְׂרָאֵל נִצְּחוּ טַלְיָא (נצחו טלאים צעירים) בְּאָנְטוֹכִיָּא.
כֵּן יַעֲשֶׂה הַמָּקוֹם יְשׁוּעָה בְּיָמֵינוּ אֵלֶּה!
אוצר מדרשים
'זכות הלילה הראשון' – מנהג עתיק, המוזכר אפילו בעלילות גלגמש, כמנהג שהנהיג אותו גלגמש, השליט המיתולוגי השׁוּמֶרִי. מנהג נורא זה היה מוכר גם בתרבות היוונית וגם אצל הרומאים. הנה כמה איזכורים ממקורותינו:
בתלמוד הבבלי מתייחסים לזכות הלילה הראשון פעמיים. לפי ברייתא המובאת בו, בעקבות סכנה החלו העם לערוך סעודות נישואים בימי שלישי במקום בימי רביעי. מה היתה אותה סכנה? רבא מבאר שם, שהסכנה הייתה זכות הלילה הראשון ("תיבעל להגמון תחלה"), ומכיוון שהמנהג היהודי הקדום היה לערוך נישואין בימי רביעי, היה ההגמון עוקב אחר הנישאים ביום זה, ותובע את זכותו. לפי מגילת אנטיוכוס, אשר גובשה, ככל הנראה, בימי הגאונים, פרץ מרד החשמונאים בזכות אישה מבית חשמונאי שהתקוממה נגד זכות הלילה הראשון שנהגה בימי גזירות אנטיוכוס. זה הסיפור המופיע במדרש שלפנינו. גם בתקופת גזירות אדריינוס כתוב בתלמוד ירושלמי (מסכת כתובות פרק א' הלכה ה') "בראשונה גזרו שְׁמָד ביהודה, שכן מסורת להם מאבותם, שיהודה הרג את עשו דכתיב (בראשית מט) "ידך בעורף אויביך", והיו הולכין ומשעבדין בהן, ואונסין את בנותיהן, וגזרו שיהא איסטרטיוס בועל תחילה - התקינו שיהא בעלה בא עליה עודה בבית אביה ". בילקוט שמעוני מסופר על בתואל הארמי, "שהוא היה מלך בארם נהרים, וכל בתולה שתינשא - בועל אותה לילה ראשונה, ואחר כך חוזרת לבעלה".
מה מיוחד במדרש שלפנינו? אומץ לבה של אותה חנה בת מתתיהו, שקרעה בגדיה ועמדה עירומה מול הקהל רגע לפני שנשלחה אל ההגמון להיבעל על ידיו לפני נישואיה. היא נזפה בקהל הגברי, ועוררה אותו למרוד בגזירה הקשה. כסעד לדבריה היא הביאה את מעשה דינה, סיפור שעל פי רוב, וגם על דעת התנ"ך, אינו מביא כבוד גדול לשמעון ולוי הרצחניים, בעוד שחנה מציגה אותם במדרש שלנו כאחים נאמנים וקנאים לכבוד אחותם.