בְּשָׁעָה שֶׁהִגִּיעָה קִצָּהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם לֵחָרֵב, אָמַר לוֹ הקב"ה לְיִרְמְיָה: קוּם לֵךְ לַעֲנָתוֹת, וְקַח הַשָּׂדֶה מֵאֵת חֲנַמְאֵל דּוֹדְךָ. אוֹתָהּ שָׁעָה חָשַׁב יִרְמְיָהוּ בְּלִבּוֹ, שֶׁמָּא נוֹתֵן חֵן הַמָּקוֹם עַל בְּעָלָיו, וְנוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִים בְּתוֹכוֹ. אָמַר לוֹ הקב"ה: קוּם לֵךְ קְנֵה הַשָּׂדֶה! כֵּיוָן שֶׁיָּצָא יִרְמְיָה מִירוּשָׁלַיִם, יָרַד מַלְאָךְ מִן הַשָּׁמַיִם, וְנָתַן רַגְלָיו עַל חוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם וּפְרָצוֹ, קָרָא וְאָמַר: יָבוֹאוּ הַשּׂוֹנְאִים, וְיִכָּנְסוּ לַבַּיִת, שֶׁאֲדוֹנוֹ אֵינוֹ בְּתוֹכוֹ, וְיָבֹזּוּ אוֹתוֹ וְיַחְרִיבוּ אוֹתוֹ, וְיִכָּנְסוּ לַכֶּרֶם, וִיקַצְּצוּ אֶת גְּפָנָיו, שֶׁהַשּׁוֹמֵר הִנִּיחוֹ וְהָלַךְ לוֹ, שֶׁלֹּא תִּהְיוּ מִשְׁתַּבְּחִים וְאוֹמְרִים, שֶׁאַתֶּם כְּבַשְׁתֶּם אוֹתוֹ. קִרְיָה כְּבוּשָׁה כְּבַשְׁתֶּם, עַם הָרוּג הֲרַגְתֶּם. בָּאוּ הַשּׂוֹנְאִים, וְקָבְעוּ בִּימָה שֶׁלָּהֶם בְּהַר הַבַּיִת, הָלְכוּ וְעָלוּ לָהֶם בַּבִּימָה הָאֶמְצָעִית, מָקוֹם שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב וְנוֹטֵל עֵצָה מִן הַזְּקֵנִים, מִשָּׁם שֶׁנִּשְׁתַּכְלֵל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שָׁם יָשְׁבוּ הַשּׂוֹנְאִים, וְנָטְלוּ עֵצָה הֵיאַךְ לִשְׂרֹף בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. עַד שֶׁנִּמְלְכוּ בֵּינֵיהֶם, נָטְלוּ עֵינֵיהֶם, וְהֵנָּה אַרְבָּעָה מַלְאָכִים יוֹרְדִים, וּבְיָדָם אַרְבָּעָה לַפִּידִים שֶׁל אֵשׁ, וְנָתְנוּ בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת שֶׁל הֵיכָל, וְשָׂרְפוּ אוֹתוֹ.
יִרְמְיָה הַנָּבִיא יָצָא מֵעֲנָתוֹת לָבֹא לִירוּשָׁלַיִם, נָטַל עֵינָיו, וְרָאָה עֲשַׁן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עוֹלֶה. אָמַר בְּלִבּוֹ: שֶׁמָּא חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל בִּתְשׁוּבָה לְהַקְרִיב קָרְבָּנוֹת, שֶׁהֲרֵי עֲשַׁן הַקְּטֹרֶת עוֹלֶה? בָּא וְעָמַד לוֹ עַל הַחוֹמָה, וְרָאָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ עָשׂוּי גְּזָרוֹת שֶׁל אֲבָנִים, וְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם מְפֻגֶּרֶת. הִתְחִיל צוֹוֵחַ וְאוֹמֵר: "פִּתִּיתַנִי ה' וְאֶפָּת!" (ירמיהו כ')
(ילקוט שמעוני)
בפרק כ', אחרי התנגשות חזיתית עם פשחור הכוהן, המנסה לבלום את נאומיו הנבואיים של ירמיהו לפני קהל ירושלמי, בהם הוא מודיע על החורבן הקרב לבוא, מגיע ירמיהו לאחד מרגעי היאוש הגדולים שלו, והוא אומר:
פִּתִּיתַנִי יְהוָה, וָאֶפָּת, חֲזַקְתַּנִי, וַתּוּכָל. הָיִיתִי לִשְׂחוֹק כָּל הַיּוֹם, כֻּלֹּה לֹעֵג לִי. כִּי מִדֵּי אֲדַבֵּר, אֶזְעָק חָמָס, וָשֹׁד אֶקְרָא, כִּי הָיָה דְבַר יְהוָה לִי לְחֶרְפָּה וּלְקֶלֶס כָּל הַיּוֹם. וְאָמַרְתִּי - לֹא אֶזְכְּרֶנּוּ, וְלֹא אֲדַבֵּר עוֹד בִּשְׁמוֹ, וְהָיָה בְלִבִּי כְּאֵשׁ בֹּעֶרֶת, עָצֻר בְּעַצְמֹתָי, וְנִלְאֵיתִי כַּלְכֵל, וְלֹא אוּכָל.
קטע זה הוא אחד הקטעים היותר מצוטטים מירמיהו, מפני שהוא מביא לידי ביטוי את הקרע הגדול בנפשו של הנביא, החש כי אין לו כל אפשרות לחנוק את נבואת החורבן בקרבו, ומאידך הוא מבכה את העתיד להתרחש על עמו בעתיד הקרוב. משמעות הביטוי החזק הזה 'פִּתִּיתַנִי יְהוָה, וָאֶפָּת' היא, אולי, קריאת מצוקה של מי שמרגיש שאלוהים פיתה אותו להרפתקה הנוראה הזאת של נבואת החורבן, ושהוא לא שיער לעצמו כמה נורא וקשה זה יהיה.
חז"ל משתמשים בביטוי חזק זה ליצירת סיפור מדרשי אודות זמן מאוחר יותר בביוגרפיה של ירמיהו, זמן החורבן עצמו.
בפרק ל"ב בירמיהו מצוּוֶה הנביא, הכלוא בחצר המטרה, לקנות חלקת שדה מידי דודו חנמאל בענתות.
וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ: הָיָה דְּבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: הִנֵּה חֲנַמְאֵל בֶּן שַׁלֻּם דֹּדְךָ בָּא אֵלֶיךָ לֵאמֹר: קְנֵה לְךָ אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַגְּאֻלָּה לִקְנוֹת. וַיָּבֹא אֵלַי חֲנַמְאֵל בֶּן דֹּדִי כִּדְבַר יְהוָה אֶל חֲצַר הַמַּטָּרָה, וַיֹּאמֶר אֵלַי: קְנֵה נָא אֶת שָׂדִי אֲשֶׁר בַּעֲנָתוֹת, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ בִּנְיָמִין, כִּי לְךָ מִשְׁפַּט הַיְרֻשָּׁה, וּלְךָ הַגְּאֻלָּה. קְנֵה לָךְ. וָאֵדַע כִּי דְבַר יְהוָה הוּא...
מעשה הקניה של השדה נועד לשדר מסר נבואי לעתיד, מסר של גאולה:
כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: עוֹד יִקָּנוּ בָתִּים וְשָׂדוֹת וּכְרָמִים בָּאָרֶץ הַזֹּאת.
וכאן באה היצירתיות של חז"ל לידי ביטוי ספרותי באמצעות האגדה הבאה: ההוראה שקיבל ירמיהו מאלוהים להיענות להצעת דודו חנמאל, לצאת לענתות ולקנות את חלקת השדה שלו, היתה, למעשה, פיתוי או מלכודת. אלוהים רצה להוציא את ירמיהו מירושלים בזמן שהחורבן עומד להתרחש, ועל כן פיתה אותו בעסקת נדל"ן מוצלחת, שהוציאה אותו מעיר הבירה לזמן מה. ירמיהו סבור היה שבסך הכל מדובר בעסק מכניס, ברכישת חלקה, שרגע לפני החורבן ירדו מניותיה לרצפה, והוא מגלה שאלוהים הוציא אותו מירושלים ברמייה. כך מפרשים חז"ל את "פִּתִּיתַנִי ה' וְאֶפָּת!".
המסר השני של המדרש הוא, שלא הבבלים החריבו את ירושלים ואת המקדש, אלא אלוהים בכבודו ובעצמו, באמצעות מלאכיו. רגע לאחר שיצא ירמיהו מהעיר, ירד מלאך משמים ופרץ ברגליו את חומות ירושלים, וכך נכנסו הבבלים והשתלטו עליה. עוד הם מתכנסים על הר הבית לטכס עצה כיצד לשרוף את המקדש, ירדו ארבעה מלאכים ולפידים בידיהם, והבעירו בו אש בעצמם.
התנ"ך מספר זאת אחרת, כמובן. תיאור כיבוש ירושלים והרס המקדש נעדר מלאכים ויד ה'. אבל חז"ל, הפועלים אחרי חורבן בית המקדש השני, מעדיפים את האפשרות הזאת, האומרת כי ירושלים היתה כבר הרוסה חברתית-מוסרית עוד לפני בוא האויבים החיצוניים, וחשבון ארוך היה לה עם האל, שבחר להרוס במו ידיו את הסמל המוחשי של יחסי האל עם עמו. האמירה 'קִרְיָה כְּבוּשָׁה כְּבַשְׁתֶּם, עַם הָרוּג הֲרַגְתֶּם' רומזת גם לריקבון המוסרי שפשה ביהודה והחליש אותה מאד, וגם לתוצאה של הידרדרות ערכית זו – להחלטתו של האל להחריב את הישות העברית בארץ יהודה.
אנו יודעים כיום, כי כוחה של ממלכת יהודה, הן בתקופת בית ראשון מול האימפריה הבבלית, והן בתקופת בית שני מול האימפריה הרומית, היה חלש מדי, ובעקבות מרידותיה נכבשה בקלות יחסית, ועברה חורבן קטסטרופלי. עם זאת, הסיפור המקראי, ועוד יותר מכך – המדרש החז"לי – מתמקדים בהידרדרות החברתית-מוסרית של החברה העברית בארץ ישראל, שהביאו בעקבותיה את זעם אלוהים עד כי בחר הוא להחריב במו ידיו את ציון ואת המקדש.
וכשאנו מסתכלים על המתרחש בחברה הישראלית בעשור האחרון, אפשר להסיק מהמדרש לקח נורא עבורנו. ככל שנהיה מפולגים ומשוסעים, מושחתים ועסוקים בשנאות פנימיות – נהיה גם חלשים יותר מול אויב חיצוני.