אָמַר רַ' יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר: כָּל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה אָדָם הָרִאשׁוֹן בְּנִדּוּי, הוֹלִיד רוּחִין וְשֵׁדִין וְלִילִין,
שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" (בראשית ה, ג) – מִכְּלָל שֶׁעַד עַכְשָׁו הוֹלִיד לֹא כְּצַלְמוֹ.
שָׁאֲלוּ אֶת אַבָּא כֹּהֵן בַּר דָּלָא: אָדָם, שֵׁת, אֱנוֹשׁ, וְשָׁתַק?! אָמַר: עַד כָּאן בְּצֶלֶם וּבִדְמוּת, מִכָּאן וְאֵילָךְ נִתְקַלְקְלוּ הַדּוֹרוֹת וְנִבְרְאוּ קִנְטוֹרִין.
אַרְבָּעָה דְּבָרִים נִשְׁתַּנּוּ בִּימֵי אֱנוֹשׁ בֶּן שֵׁת: הֶהָרִים נַעֲשׂוּ טְרָשִׁים, וְהִתְחִיל הַמֵּת מַרְחִישׁ, וְנַעֲשׂוּ פְּנֵיהֶם שֶׁל בְּנֵי אָדָם כְּקוֹפוֹת, וְנַעֲשׂוּ חֻלִּין לְמַזִּיקִין.
(תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף יח, עמוד ב)
נתחיל בהבנת הפשט: הנידוי המוזכר במדרש הוא הגרוש מגן העדן, והקללות שמקלל אותו אלוהים. את הפסוק מבראשית "וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִים וּמְאַת שָׁנָה, וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ" מֵבִין התלמוד כתיאור התקופה בה היה בנידוי מאשתו חוה, כלומר 130 שנה עד שנסתיים עונשו. כל אותה תקופה הוליד האדם רוחות, שדים וליליות במקום 'כצלמו', ורק לאחר אותן שנות הנידוי ניתן לו לאדם להוליד בני אדם כמוהו.
ספר בראשית מתחיל, בסוף פרק ד', בפירוט שלושה הדורות הראשונים – אדם, שת ואנוש, כאשר פרק ה' חוזר ומפרט את כל השורות מאדם ועד נוח ובניו. חז"ל מסבירים זאת באמירה, שהקלקול חל אחרי אנוש, ובדור זה נולדו הקנטאורים, יצורים מיתולוגיים שחציים אדם וחציים סוס.
דורו של אנוש חווה שינויים מביכים בסדרי העולם: ההרים נעשו סלעיים, גופות המתים התחילו לרחוש תולעים, פני בני האדם נתכערו כפני קופים, ולמזיקים ניתן היתר לפגוע בבני האדם.
נפתח בציטוט ממאמר 'מאגיה בתלמוד' מאתר 'דעת אמת':
השדים הם ישויות ביניים: בין המלאכים לבין בני אדם, תפקידם העיקרי הוא להזיק ובני אדם צריכים להיזהר מהם. יחסי הגומלין בין השדים לבני אדם אינו קשור לתחום הדתי או לקיום מצוות אלא תופעה קיומית ממשית הגורמת נזקים שונים.
השדים נוצרו בתקופת האדם הראשון, עד גיל 130 ישב האדם הראשון בנידוי מאישתו עקב חטאו, ומפליטת הזרע שלו נוצרו השדים, רוחין (בלי גוף וצורה) ולילין (צורת אדם עם כנפיים) (עירובין יח ע"ב) כמו כן חלק מאנשי דור המבול נהפכו לשדים, רוחין ולילין (סנהדרין קט ע"א) הם נוצרים אף מצמח בשם חוח לאחר שבע שנים (בבא קמא טז ע"א).
השדים נמצאים בכמות מרובה מאוד והם מתחככים בין בני האדם, אך אינם נראים "בעין בלתי מזוינת". כדי לראותם צריך לקחת שליה של חתולה שחורה בת שחורה, בכורה בת בכורה, לשורפה באש, לשחוק אותה עד אפר, לשימה בעיניו, וכך יראה את השדים. אזהרה: את האפר צריך לשמור היטב בשפופרת סגורה היטב שמא השדים יגנבו את האפר ויגרם נזק לאדם כפי שקרה לרב ביבי בר אביי שראה את השדים וניזוק עד שהתפללו עליו חכמים ונרפא (ברכות ו ע"א).
אותו ביטוי 'וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ' מעלה אצל חז"ל את האפשרות שבאותם דורות מיתולוגיים היו גם אופציות אחרות, של הולדת יצורים שאינם כדמותנו כצלמנו. כל מיני פנטסיות שרחשו במוחם של בני האדם באות לידי ביטוי בשלושה מדרשים שונים. הראשון מציע את האפשרות, שבמאה ושלושים שנות חייו הראשונות הוליד האדם רוחות, שדים וליליות – יתכן שבדרך שונה מדרך הזיווג של גבר עם אישה. חלק מהגרסאות מציע, שבדרך כלשהי נפרדו אותם יצורים מעולמנו המוחשי, אך הם ממשיכים להתקיים ולהתערב בחיינו ולהזיק לנו. אגב – האמונה ביצורים אלה הושפעה לא מעט מאמונות תרבות הגויים בבבל.
גרסה אחרת מציעה 'קלקול באמצע הדרך', תקלה גנטית לכאורה, שהתרחשה בדורו של אנוש. העוגן המקראי לגרסה זו מצוי במילים 'וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם יְהֹוָה'. פסוק זה – משמעותו עמומה. חז"ל מבינים, שמשהו בסיסי השתנה בדורו של אנוש. הם דורשים את המילה 'הוּחַל' לא במשמעות של התחלה, אלא של חֻלִּין. מכאן האמירה ש-'נַעֲשׂוּ חֻלִּין לְמַזִּיקִין', כלומר – המזיקים חִלְּלוּ את דמותו האנושית של האדם. תקלה זו היתה חלק משינויים בסדריו של עולם, כמו התכערות בני האדם או תופעת הרימות המפרקות את גופות המתים. זה מזכיר את החרדות שיש לדורנו מפני השפעות הרדיואקטיביות מאסונות כורים גרעיניים על הטבע.
מדרשים אלה הושפעו גם מהתרבות ההלנית, כמו דמויות הקנטאורים, דמויות מוכרות מהמיתולוגיה היוונית.