וְאִם יָבֹא אֵלֶיךָ מִי שֶׁאֵינוֹ מֵבִין לָשׁוֹן עִבְרִי, וְהוּא יְרֵא שָׁמַיִם, וְיִרְצֶה לְכַוֵּן, אוֹ אִם תָּבֹא לְפָנֶיךָ אִשָּׁה, אֱמֹר לָהֶם שֶׁיִּלְמְדוּ הַתְּפִלּוֹת בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּבִינִים, כִּי הַתְּפִלָּה אֵינָהּ אֶלָּא בַּהֲבָנַת הַלֵּב, וְאִם הַלֵּב אֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה שֶׁיּוֹצֵא מִפִּיו, מָה מוֹעִיל לוֹ? לְכָךְ טוֹב שֶׁיִּתְפַּלֵּל בְּאוֹתוֹ לָשׁוֹן שֶׁהוּא מֵבִין.
ספר חסידים
קצר וקולע! בתחילה לא היו לתפילות נוסחים קבועים. אנשים התפללו במילים שלהם, או ללא מילים כלל. לתפילות אלה קראו 'תחנון'. אחר נכתבו נוסחי תפילה שונים, ואלה נאגדו בסידורי תפילה. לא קל לקרוא תפילה מתוך סידור ולחשוב על תוכנה, מילה במילה. הדבר מביא לידי ריטואל טכני של קריאת נוסח התפילה, כשמחשבותינו נודדות לכיוונים אחרים. בגולה חיו לאורך השנים יהודים רבים, שלא ידעו עברית, ועל כן התקשו בהבנת נוסח התפילה שקראו. גם אם למדו בעל פה את הנוסח העברי, קשה היה להם 'לְכַוֵּן', לשלב את הכוונה בקריאת המילים.
טוב יעשה המתפלל, אומר ספר חסידים, שיקרא את התפילה או יאמר אותה בלשון שהוא מכיר ומבין. אזי יקל עליו לכוון. תפילות רבות תורגמו לשפות שונות. ישנם סידורי תפילה דו-לשוניים, המציגים זה לצד זה את הנוסח העברי המקורי מול הנוסח המתורגם לשפת המקום. ישנם בתי כנסת, הנוהגים לקרוא חלק מהתפילות בעברית וחלק מהן בשפת המקום. בכל רגע יכול המתפלל הקורא בעברית להביט בתרגום ולהבין מה אומרות שפתיו.
ואצלנו, היודעים עברית היטב, האם הסוגיה הזאת עדיין רלוונטית? אני חושב על האבלים, המתעקשים לומר את הקדיש בשפתו המקורית, הארמית, כאשר אינם מבינים אף מילה מנוסח התפילה, ואם הם קוראים בקול, הם גם משבשים את הארמית, וכל זה כדי להיצמד לנוסח המקורי. לדעתי טוב יעשו אם יקבלו את עצתו של ספר חסידים, ויקראו את הקדיש בנוסח המתורגם לעברית יפה.
מדוע מזכיר ספר חסידים את האישה דווקא? כנראה משום שידיעת העברית היתה חלשה במיוחד אצל נשים באותם ימים, בהם נשים בקושי למדו משהו...