אַבַּיֵּי שָׁמַע אָדָם אֶחָד שֶׁאָמַר לְאִשָּׁה אַחַת: נַקְדִּים וְנֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע, אָמַר אַבַּיֵּי בְּלִבּוֹ: אֵלֵךְ לְלַוּוֹתָם, וְעַל יְדֵי כָּךְ אַפְרִישׁ אוֹתָם מִן הָאִסּוּר, שֶׁהֵם מִתְכּוֹנְנִים בְּוַדַּאי לַעֲשׂוֹת יַחַד. הָלַךְ אַחֲרֵיהֶם שָׁלוֹשׁ פַּרְסָאוֹת בְּתוֹךְ הָאֲגַם, בִּמְקוֹם הַקָּנִים, וְהֵם הָיוּ מְהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ, וְלֹא עָשׂוּ כֹּל רַע. כַּאֲשֶׁר הִגִּיעוּ לְפָרָשַׁת דְּרָכִים, אֲשֶׁר מִמֶּנָּה הָיָה יָכוֹל כָּל אֶחָד מֵהֶם לִפְנוֹת לִמְקוֹמוֹ, הָיוּ נִפְרָדִים זֶה מִזּוֹ, וּבְתוֹךְ כְּדֵי כָּךְ שָׁמַע אוֹתָם שֶׁהֵם אוֹמְרִים: דַּרְכֵּנוּ רְחוֹקָה, כְּלוֹמַר: רָב הַמֶּרְחָק בֵּין מְקוֹמוֹת מְגוּרֵינוּ, וְשׁוּב אֵינֶנּוּ יְכוֹלִים לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ, וְאוּלָם אִלּוּ הָיִינוּ יְכוֹלִים לְהַמְשִׁיךְ לָלֶכֶת בְּאוֹתָהּ דֶּרֶךְ, הֲרֵי שֶׁהָיְתָה חֶבְרָתֵנוּ נְעִימָה.
אָמַר אַבַּיֵּי: אִלּוּ הָיִיתִי אֲנִי בְּעַצְמִי בְּמַצָּב זֶה, לֹא הָיִיתִי יָכוֹל לְהַעֲמִיד עַצְמִי וּלְהִתְאַפֵּק מִלַּחֲטוֹא. כֵּיוָן שֶׁכָּךְ, רָאָה בְּעַצְמוֹ חִסָּרוֹן גָּדוֹל. הָלַךְ וְנִשְׁעָן עַל בְּרִיחַ הַדֶּלֶת, וְהָיָה מְהַרְהֵר וּמִצְטַעֵר. בָּא זָקֵן אֶחָד, וְשָׁנָה לוֹ: כֹּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ. וְלָכֵן אֵין עַל אַבַּיֵּי לְהִצְטַעֵר כָּל כָּךְ, שֶׁלְּפִי גְּדֻלָּתוֹ כָּךְ גַּם יִצְרוֹ גָּדוֹל.
בבלי סוכה עפ"י שטיינזלץ
הסיפור חביב מאד, משום שהוא מציג לנו בעלילה הגיונית את הלקח שלומד החכם המכובד מזוג אנשים פשוטים, ההולכים בדרך.
אביי שומע גבר ואשה, המתכננים לצאת לדרך ביחד, והם, כך ניתן להבין מהסיפור, אינם זוג נשוי. הם יוצאים לדרך ברגל, ואביי מחליט לעקוב אחריהם, ואם יהיה צורך, למנוע מהם לחטוא את חטא הניאוף – פיתוי הנקרה על דרכם של גבר ואישה הנמצאים לבד, הרחק מכל עין ביקורתית. עוד ניתן להבין מהסיפור כי הוא אינו מצטרף אליהם, אלא עוקב אחריהם מרחוק, כך שהם אינם מבחינים בו. לו היה מצטרף אל השניים, ברור לחלוטין כי כל דבר לא מתרחש בין השניים, כך שלמעשה מעמיד אביי את השניים בניסיון. האם אין פסול במעשהו זה? נשאיר זאת להחלטת הקוראים.
השניים מגיעים לפרשת דרכים, שבה נפרדות דרכיהם של השניים, שכן כל אחד מהם גר בעיר אחרת. הם נפרדים יפה, באומרם: כמה חבל שלא יכולנו להמשיך ביחד, שכן חברתנו המשותפת היתה נעימה כל-כך! אביי נוכח לדעת, כי חשד בכשרים, שכן בין השניים לא התרחש כל מעשה פסול.
אביי שב הביתה מהורהר. הוא נבוך, ומודה בפני עצמו, כי לו היה הוא הגבר המלווה את האישה, לא היה עומד בפיתוי. הדבר מציק לו, וכך הוא נמצא, עומד נשען על פתח ביתו כשכולו חדור רגשות אשמה. איש זקן (וחכם?) הפוגש בו, שומע, ככל הנראה מפי אביי מה מציק לו, והוא מנחם אותו, באומרו את השטות הבאה: 'כֹּל הַגָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ, יִצְרוֹ גָּדוֹל הֵימֶנּוּ'. האם נועד פתגם מופרך זה לומר לו, לאביי, שגדולתו מחייבת אותו גם להתמודד עם יצרים בדרך יותר נמרצת מאשר אנשים פשוטים? או שמא מתיר לו, לאביי, הפתגם גם להיכנע ליצר מתוך ההצדקה הזאת? בפתגם הזה ישתמשו רבנים, שחטאו בתקיפה מינית כלפי נשים שבאו לקבל מהם עצה או הדרכה, ואנו נאמר להם: אם גדול אתה, חייב הנך להשתלט בכוח גדול יותר גם על יצריך.