שָׁלַח נֹחַ אֶת הָעוֹרֵב לֵידַע מָה בָּעוֹלָם. הָלַךְ לוֹ, וּמָצָא נִבְלַת אָדָם בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים, וְיָשַׁב לוֹ עַל מַאֲכָלוֹ, וְלֹא הֵשִׁיב שְׁלִיחוּתוֹ לְשׁוֹלְחָיו. שָׁלַח אֶת הַיּוֹנָה, וְהֵשִׁיבָה שְׁלִיחוּתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב, וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ". וְלָמָּה עֲלֵה זַיִת? אֶלָּא אָמְרָה הַיּוֹנָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: רִבּוֹן כָּל הָעוֹלָמִים! יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כְּזַיִת זֶה, וּנְתוּנִים בְּיָדֶיךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִים, וּנְתוּנִים בְּיַד בָּשָׂר וָדָם. מִכָּאן אָמְרוּ: שׁוֹלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד טָמֵא, כְּשׁוֹלֵחַ בְּיַד כְּסִיל, וְשׁוֹלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד טָהוֹר, כְּשׁוֹלֵחַ בְּיַד צִיר נֶאֱמָן לְשׁוֹלְחָיו.
פרקי דרבי אליעזר
במה שונה היונה מן העורב? אם ננסה למצוא משהו, שבו נבדלת היונה מן העורב, אולי יהיה אותו משהו המקור לסיפור המבול, נוח, העורב והיונה:
העורב 'חטפן', או 'לקחן'. הוא ידוע במנהגו לחטוף אפילו מידי אנשים חפצים, שהוא חומד. בעניין זה מפגין העורב חמדנות, והוא מייצג עבורנו בסיפור את מי שכל מאוויו הם סיפוק צרכיו האישיים. העורבים, ככל הידוע לי, נהנים מסביבת חייו של האדם, המספקת להם מזון ותנאי קינון, אך אין הם ניתנים לתִרְבּוּת. גם המיתולוגיה היוונית מספרת על עצמאות זו של העורבים, שאינם יוצרים קשר תלות באדם, והיא מייחסת את שמם (Cornix) לאגדה הבאה:
המיתולוגיה היוונית מספרת כי קוֹרוֹנִיס, שהייתה פילגשו של האל אפולוֹ, שלחה פעם את קוֹרָאכּס משרתה להביא מים. מכיוון שקוֹרָאכּס איחר לשוב, כעס האל אפולוֹ, וַהֲפָכוֹ לציפור שחורה, שנקבים במקורה, ומהם דולפים המים שאותם היא מבקשת להביא לאפרוחיה.
אם כן, גם במיתולוגיה היוונית העורב הוא מי שבגד בשליחותו, ולא חזר הביתה.
לעומת העורבים, היונים ניתנות לתִרְבּוּת, וכאשר בונים עבורן תאי קינון, הן תחזורנה אליהם אפילו ממרחקים. יוני הדואר הן הדוגמה הקלאסית לתופעה זו. בזאת מייצגות היונים נאמנות לאדם.
המדרש שלנו מפיק את הלקח מסיפור נוח, העורב והיונה, והוא אומר במפורש את מה שהתנ"ך משאיר לנו להסיק בעצמנו. הלקח מהמדרש הוא שעלינו לבחור בתבונה את השליחים שלנו. אם נפקיד בידי כסיל חפץ יקר, ונטיל עליו שליחות – להביא את החפץ למישהו אחר, אנו עלולים להתאכזב קשות. העורב הוא השליח שבגד בשליחותו, ואילו היונה היא השליחה הנאמנה, שֶׁ'הֵשִׁיבָה שְׁלִיחוּתָהּ'. המדרש מצטט פתגם, שאת מקורו אין אנו יודעים (יתכן שהוא יצירה מקורית של הדרשן):
'שׁוֹלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד טָמֵא, כְּשׁוֹלֵחַ בְּיַד כְּסִיל, וְשׁוֹלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד טָהוֹר, כְּשׁוֹלֵחַ בְּיַד צִיר נֶאֱמָן לְשׁוֹלְחָיו.'
הפתגם היפה הזה שואב השראה ממקורות מקראיים, והם פרקים כ"ה-כ"ו בספר משלי:
"כְּצִנַּת שֶׁלֶג בְּיוֹם קָצִיר, צִיר נֶאֱמָן לְשֹׁלְחָיו, וְנֶפֶשׁ אֲדֹנָיו יָשִׁיב".
"מְקַצֶּה רַגְלַיִם - חָמָס שֹׁתֶה, שֹׁלֵחַ דְּבָרִים בְּיַד כְּסִיל".
מבט נוסף על המדרש מגלה לנו מסר נוסף, המושם בפי היונה, השליחה הנאמנה:
'יִהְיוּ מְזוֹנוֹתַי מְרוֹרִין כְּזַיִת זֶה, וּנְתוּנִים בְּיָדֶיךָ, וְאַל יִהְיוּ מְתוּקִים, וּנְתוּנִים בְּיַד בָּשָׂר וָדָם'.
מסר זה הוא רעיון מקורי, פרי מחשבתם של חז"ל. אל לנו לסמוך על מזונות (או פרנסה בכלל) הנתונים לנו מידי אדם, מתוקים ככל שיהיו. עדיף לסמוך על הקב"ה. רעיון זה מובן מאד דווקא על רקע סיפור המבול, שהציג מבט מאד לא אוהד על המין האנושי.
וכעת יתברר לנו, שהמדרש ענה על שאלה נוספת, שאולי הטרידה אותנו בקריאת סיפור נוח והיונה: מדוע שבה היונה עם עלה של זית דווקא? פרי הזית אינו מתוק, אך אם הוא ניתן לנו בחסד ה' – עדיף הוא על פני כל התותים, האננסים והמנגו! אחד היתרונות הגדולים של הזית הוא האפשרות לְשַׁמְּרוֹ לתקופות ארוכות, וכך הוא מעניק ביטחון תזונתי.