"לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי" (שה"ש ו'). תָּנֵי ר' חִיָּא: מָשָׁל לְבַת מְלָכִים, שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת בַּשְּׁלָפִים. נִמְצָא הַמֶּלֶךְ עוֹבֵר, וְהִכִּיר שֶׁהִיא בִּתּוֹ. שָׁלַח אוֹהֲבוֹ, נְטָלָהּ וְהוֹשִׁיבָהּ עִמּוֹ בִּקְרוֹנִין, וְהָיוּ חַבְרוֹתֶיהָ תְּמֵהוֹת עָלֶיהָ וְאוֹמְרוֹת: אֶתְמוֹל הָיְתָה מְלַקֶּטֶת בַּשְּׁלָפִים, וְהַיּוֹם יוֹשֶׁבֶת בִּקְרוֹנִין עִם הַמֶּלֶךְ?! אָמְרָה לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁאַתֶּם תְּמֵהוֹת עָלַי, כָּךְ אֲנִי תְּמֵהָה עַל עַצְמִי, וְקָרְאָה עַל עַצְמָהּ: "לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי".
כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרָיִם מְשֻׁעְבָּדִין בְּטִיט וּלְבֵנִים, וְהָיוּ מְאוּסִין וּבְזוּיִין בְּעֵינֵי הַמִּצְרִיִּים, וּכְשֶׁנַּעֲשׂוּ בְּנֵי חוֹרִין, וְנִגְאֲלוּ, וְנַעֲשׂוּ סְגָנִים עַל כָּל בָּאֵי עוֹלָם, וְהָיוּ אֻמּוֹת הָעוֹלָם תְּמֵהוֹת וְאוֹמְרוֹת: אֶתְמוֹל הֲיִיתֶם עוֹבְדִים בְּטִיט וּלְבֵנִים, וְהַיּוֹם נַעֲשֵׂיתֶם בְּנֵי חוֹרִין וּסְגָנִים עַל כָּל הָעוֹלָם?! וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁאַתֶּם תְּמֵהִים עָלֵינוּ, כָּךְ אָנוּ תְּמֵהִים עַל עַצְמֵנוּ. וְקָרְאוּ עַל עַצְמָן: "לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי".
שיר השירים רבה
אחד הפסוקים החידתיים בשיר השירים הוא הפסוק הסוגר את הקטע:
מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר, יָפָה כַלְּבָנָה, בָּרָה כַּחַמָּה, אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת? אֶל גִּנַּת אֱגוֹז יָרַדְתִּי לִרְאוֹת בְּאִבֵּי הַנָּחַל, לִרְאוֹת הֲפָרְחָה הַגֶּפֶן, הֵנֵצוּ הָרִמֹּנִים. לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב.
אם מדובר בפסקה בעלת אחידות תוכנית, הרי שֶׁהַמְּדַבֵּר הוא האהוב, המתפעל מיופיה של אהובתו. תחילתו של הפסוק המסיים העניקה לנו את הניב הנהדר 'לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי', המבטא התפעמות המשתלטת על הנפש. סופו של הפסוק הוא החידה, והנה ניסיון של אחד הפרשנים הראשונים לבארו: האהובה היא בת נדיב, מאצילות העם, ויש לה מרכבה מפוארת, ובפוגשה את דודה, היא מעלה אותו, שמה אותו, אל מרכבתה. אבל זו רק אחת הדרכים לנסות לפענח את הפסוק המוזר הזה.
חז"לינו, שהרבו לצייר את מגילת שיר השירים כמטאפורה לאהבה שבין בורא עולם לכנסת ישראל, מנסים להמשיך את הביאור שהזכרתי כאן, בכיוון המטאפורי הזה, ור' חיא, מראושני האמוראים שעלה מבבל לארץ ישראל, והיה אחד מתלמידיו של ר' יהודה הנשיא, מפתח משל יפה, הבנוי על פסוק זה.
אצל ר' חיא, מי שמועלה למרכבה היא בת המלך, כלומר עם ישראל. המרכבה היא מרכבתו של המלך, כלומר הקב"ה. בת המלך נמצאת, משום מה, בשדה, ועובדת בין פשוטי העם בשדה השלף, השדה שאחר הקציר. מה יש שם לעשות בשדה השלף? ללקט שיבולים מיותמות שנשרו מהעומרים? לאסוף קש? לא ברור. אם מדובר בעם ישראל, הרי שהוא במצב ירוד. אין איש מכיר בגדולתו, והוא נטמע בין העמים האחרים ללא תקווה לחדש ימיו כקדם. המלך, העובר בשדה, מכיר אותו ומעלהו למרכבתו, כלומר – משיבו למעמדו הקודם. לא רק העמים האחרים מתפלאים על הטרנספורמציה שעובר עם ישראל. גם עם ישראל עצמו לא יודע נפשו מרוב פליאה על השינוי לטובה בגורלו.
הנמשל המפורט במדרש מתאים את המשל לגאולת בני ישראל משיעבוד מצרים, אך יש בו, קרוב לודאי, גם רמז למה שעתיד לקרות ביום מן הימים. אלוהים יכיר בנו, יגאל אותנו משפלותנו, ויחדש ימינו כקדם.