מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁהָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר, וְהָיָה יוֹצֵא מִירוּשָׁלַיִם, וְהָיוּ תַּלְמִידָיו מְהַלְּכִין אַחֲרָיו לִלְמֹד מִמֶּנּוּ. רָאָה רִיבָה אַחַת, שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין גֶּלְלֵי בְהֶמְתָּן שֶׁל עַרְבִיִּים. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה אוֹתוֹ, נִתְעַטְּפָה בְּשַׂעֲרָה, שֶׁלֹּא הָיָה לָהּ דָּבָר אַחֵר לְהִתְכַּסּוֹת בּוֹ, וְעָמְדָה לְפָנָיו.
אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, פַּרְנְסֵנִי! אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מִי אַתְּ? שֶׁהָיָה בָּרוּר שֶׁהִיא מַכִּירָהּ אוֹתוֹ, אֲבָל הוּא לֹא הִכִּירָהּ. אָמְרָה לוֹ: בַּת נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן אֲנִי. אָמַר לָהּ: בִּתִּי, מָמוֹן שֶׁל בֵּית אָבִיךָ לְהֵיכָן הָלַךְ? וְכֵיצַד נַעֲשֵׂית עֲנִיָּה עַד כְּדֵי כָּךְ? אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, הַאִם לֹא כָּךְ מוֹשְׁלִים מָשָׁל בִּירוּשָׁלַיִם: "מֶלַח מָמוֹן חָסֵר"? כְּלוֹמַר, אֵין לְמָמוֹן מֶלַח, שֶׁיְּשַׁמֵּר אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵלֵךְ לְאִבּוּד. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שֶׁהַמָּשָׁל הָיָה: "מֶלַח מָמוֹן — חֶסֶד". כְּלוֹמַר, מָה שֶׁמְּשַׁמֵּר אֶת הַמָּמוֹן, הוּא עֲשִׂיַּת חֶסֶד בּוֹ. שָׁאַל אוֹתָהּ: וְהַמָּמוֹן שֶׁל בֵּית חָמִיךָ, שֶׁהָיָה עוֹשֶׂה חֶסֶד כָּרָאוּי, הֵיכָן הוּא? אָמְרָה לוֹ: בָּא זֶה וְאִבֵּד אֶת זֶה, שֶׁכָּל הַכְּסָפִים נִתְעָרְבוּ, וְאָבְדוּ בְּבַת אַחַת.
אָמְרָה לוֹ: רַבִּי, זָכוּר אַתָּה כְּשֶׁחָתַמְתָּ עַל כְּתֻבָּתִי? אָמַר לָהֶן לְתַלְמִידָיו: זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁחָתַמְתִּי עַל כְּתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ, וְהָיִיתִי קוֹרֵא בָּהּ: אֶלֶף אֲלָפִים דִּינְרֵי זָהָב הִיא מְקַבֶּלֶת כִּנְדוּנְיָה מִבֵּית אָבִיהָ, חוּץ מִשֶּׁל חָמִיהָ. בָּכָה רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאָמַר: אַשְׁרֵיכֶם יִשְׂרָאֵל, בִּזְמַן שֶׁעוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, אֵין כָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן שׁוֹלֶטֶת בָּהֶם, וּבִזְמַן שֶׁאֵין עוֹשִׂין רְצוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם, הָרֵיהוּ מוֹסְרָן בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה כְּמוֹ עַרְבִיִּים, וְלֹא בְּיַד אֻמָּה שְׁפָלָה בִּלְבַד, אֶלָּא בְּיַד בְּהֶמְתָּן שֶׁל אֻמָּה שְׁפָלָה, כֵּיוָן שֶׁמִּן הַדְּבָרִים פֹּה הָיָה נִרְאֶה, שֶׁנַּקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן לֹא עָשָׂה חֶסֶד.
וְכִי נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן לֹא עָשָׂה צְדָקָה? וַהֲרֵי אָמְרוּ עָלָיו עַל נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן, שֶׁכְּשֶׁהָיָה יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כְּלֵי מֵילָת (אֲרִיגַי צֶמֶר מְשֻׁבָּח) הָיוּ מַצִּיעִין תַּחְתָּיו לָלֶכֶת עֲלֵיהֶם, וְהוּא הָיָה מַפְקִיר אוֹתָם, וּבָאִין עֲנִיִּים, וּמְקַפְּלִין אוֹתָן מֵאַחֲרָיו לְאַחַר שֶׁעָבַר עֲלֵיהֶם, וְנוֹטְלִים אוֹתָם לְעַצְמָם. אִם כֵּן הַרְבֵּה צְדָקָה נָתַן! וּמְשִׁיבִים: מַה שֶׁמְּסֻפָּר עָלָיו, שֶׁנָּתַן לִצְדָקָה, בֶּאֱמֶת לִכְבוֹדוֹ הוּא שֶׁעָשָׂה, שֶׁרָצָה לְהַרְאוֹת כַּמָּה הַכֶּסֶף אֵינוֹ חָשׁוּב בְּעֵינָיו, וּכְמוֹ שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹ לַעֲשׂוֹת, לֹא עָשָׂה. כְּפִי שֶׁאוֹמְרִים הָאֲנָשִׁים: לְפִי הַגָּמָל - הַמַּשָּׂא, שֶׁלְּפִי גָּדְלוֹ מַטְעִינִים עָלָיו יוֹתֵר. וְכֵן נַקְדִּימוֹן בֶּן גּוּרְיוֹן - לְפִי רֹב עָשְׁרוֹ לֹא נָתַן צְדָקָה כָּרָאוּי.
אָמַר ר' אֶלְעָזָר בר' צָדוֹק: אֶרְאֶה בְּנֶחָמָה, אִם לֹא רְאִיתִיהָ, שֶׁהָיְתָה מְלַקֶּטֶת שְׂעוֹרִים מִבֵּין טַלְפֵי סוּסִים בְּעַכּוֹ. קָרָאתִי עָלֶיהָ מִקְרָא זֶה: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ, הַיָּפָה בְּנָשִׁים, צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים" (שִׁיר הַשִּׁירִים א, ח). אַל תִּקְרֵי "גְּדִיּוֹתַיִךְ" אֶלָּא "גְּוִיּוֹתַיִךְ", כְּלוֹמַר, שֶׁהִיא צְרִיכָה, לְצֹרֶךְ גּוּפָהּ שֶׁלָּהּ לָלֶכֶת בְּעִקְבֵי הַצֹּאן, וּלְהִתְפַּרְנֵס מֵהַשְּׁיָרִים.
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
מדרש מורכב זה הוא אחד מסיפורי האסון הגדול של חורבן בית שני. רבן יוחנן בן זכאי, זה שהצליח לצאת מירושלים הנצורה, וייסד את המרכז החדש ביבנה, מייצג בדמותו את הדור, שזכר עדיין את ימי המקדש לפני שחרב, וגם התמודד עם המצב החדש שאחרי כשלון המרד ברומאים, מצב שהיו בו, מלבד שכול, גם עוני נורא, רעב והשפלה. בתו של נקדימון, שהיה אחד מעשירי ירושלים, חווה בעצמה את האסון הזה. מאום לא נשאר מעושרה וממעמדה, שהיו לה טרם החורבן.
אנו נתמקד בקטע מתוך הסיפור הזה, המנסה להתמודד עם השאלה כיצד זה, שאפילו בתו של אחד מעשירי העיר התדרדרה לאותו עוני ולאותו רעב. לשאלתו זו של רבן יוחנן היא משיבה בפשטות: 'מֶלַח מָמוֹן חָסֵר' - לממון אין מלח, שישמר אותו, כלומר – אין מה שיבטיח לעשיר, שממונו יהיה עמו תמיד, או כמו שאומרים בימינו: כסף בא והולך. מול אמירה פשוטה זו מוצג פתגם מעט שונה: "מֶלַח מָמוֹן — חֶסֶד", כלומר – מעשי חסד שיעשה אדם עשיר יבטיחו, כמו מלח, את השתמרות ממונו. פתגם זה מנסה לשמר את האמונה בתורת הגמול. רבן יוחנן תוהה: ואם אביך, נקדימון בן גוריון, לא עשה מספיק חסדים וצדקה, האין זכותו של חמיך הצדיק עומדת לך? האישה עונה בפשטות: 'בָּא זֶה וְאִבֵּד אֶת זֶה', שֶׁכָּל הַכְּסָפִים נִתְעָרְבוּ, וְאָבְדוּ בְּבַת אַחַת.
חז"ל עדיין תמהים על גורלה של המסכנה, שכן זכורים להם כמה סיפורי צדקה אודות נקדימון. אחד מהם אולי רומז על הסיבה מדוע הצדקה שעשה נקדימון לא שימרה כמלח את ממונו. סיפרו שמשרתיו היו פורשים אריגי משי מתחת רגליו, כשהיה הולך ברחובות ירושלים. אריגים יקרים אלה הושארו ברחוב עבור העניים, שהיו אוספים ומקפלים אותם, ובודאי מוכרים אותם ופודים כסף רב, שהקל על עוניים. האין זו צדקה של ממש? לא, עונים חבריהם. אותו רווח שהוענק לעניי העיר היה תוצאה של מעשה ראווה, שנועד לפאר את עושרו של נקדימון. ככה לא מעניקים צדקה. אם ננסה להעריך את ערכו המוסרי של מעשי נקדימון אלה, נשתכנע כי מתן צדקה בדרך זו יש בו גם השפלה של העניים, ההולכים אחרי האיש העשיר, מתכופפים לארץ כמשתחווים לו, וטורחים באיסוף בדי המשי, שהוא מפגין זלזול מוחלט בערכם. אם כן, חשוב לא רק כמה אתה נותן, אלא גם איך אתה עושה זאת.
מעשיה חסידית יפה אומרת משהו דומה:
כאשר התמנה רבי לוי יצחק להיות אב בית הדין בברדיטשוב, קבע עם פרנסי העיר כי לא יטריחו אותו לכל אספה מאספות הקהל. רק כאשר ירצו לתקן מנהג חדש בעיר יזמינו אותו, אבל לא על מנהג ישן.
באחד הימים התאספו ראשי העדה להנהיג מנהג ותקנה חדשה בעיר, שלא להרשות עוד לעניים לחזר על הפתחים ולבקש נדבה בפתחי הבתים, אלא יינתן לעניים צדקה מתוך קופת הקהל פעם בחודש. ומכיוון שהייתה זו תקנה חדשה, הזמינו גם את רבם אל האספה.
ויהי כאשר שמע הרבי את דבר התקנה החדשה אמר:
"אחיי, הלא כבר ביקשתי מכם כי על מנהג ותקנה ישנה שלא להטריחני לבוא".
אמרו לו: "רבנו, הלא זו תקנה חדשה".
השיב להם הרב: "טועים אתם, לא תקנה חדשה זו, אלא מנהג עתיק יומין הוא – עוד מימי סדום ועמורה. גם שם לא נתנו לעני לחזור על הפתחים, ואם כך, הרי זו תקנה ישנה נושנה!"
דברים אלה נכנסו כעוקצים חדים אל לבבות השומעים. היו אלה דברים היוצאים מן הלב, ובשל כך נכנסו אל הלב ועשו את פעולתם לטובה.