"עַל תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת חָרַב הַר הַמֶּלֶךְ" –
נוֹהֲגִים הָיוּ, כְּשֶׁיָּצְאוּ חָתָן וְכַלָּה, הוֹצִיאוּ לִפְנֵיהֶם תַּרְנְגוֹל וְתַרְנְגֹלֶת, כְּלוֹמַר, פְּרוּ וּרְבוּ כְּתַרְנְגוֹלִים.
פַּעַם אַחַת עָבַר לִגְיוֹן שֶׁל רוֹמִיִּים וְנָטְלוּ אוֹתָם. נָפְלוּ עַל הָרוֹמִיִּים וְהִכּוּם.
בָּאוּ וְאָמְרוּ לַקֵּיסָר: מָרְדוּ בְּךָ הַיְּהוּדִים.
עָלָה עֲלֵיהֶם הַמֶּלֶךְ.
הָיָה בֵּין הַיְּהוּדִים אָדָם אֶחָד בַּר דְּרוֹמָא, שֶׁהָיָה קוֹפֵץ מִיל וְהוֹרֵג בְּרוֹמִיִּים.
נָטַל הַמֶּלֶךְ כִּתְרוֹ וְהִנִּיחוֹ עַל גַּבֵּי קַרְקַע.
אָמַר: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! אִם נוֹחַ לְךָ, אַל תִּמְסְרֵנִי, אוֹתִי וּמַלְכוּתִי, בְּיָדוֹ שֶׁל אָדָם אֶחָד.
הִכְשִׁילוֹ פִּיו שֶׁל בַּר דְּרוֹמָא וְאָמַר: "הֲלֹא אַתָּה אֱלֹהִים זְנַחְתָּנוּ, וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ" (תהילים ס, יב),
נִכְנַס לְבֵית הַכִּסֵּא, בָּא דְּרָקוֹן (נחש) וְשָׁמַט כַּרְכַּשְׁתּוֹ (משך את קצה המעי התחתון) – וָמֵת.
אָמַר הַמֶּלֶךְ: הוֹאִיל וְנַעֲשָׂה לִי נֵס – אַנִּיחֵם פַּעַם זוֹ.
הִנִּיחָם וְהָלַךְ לוֹ.
מִיָּד קָפְצוּ וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת, עַד שֶׁנִּרְאָה חוֹתַם הַטַּבַּעַת בְּרִחוּק מִיל.
אָמַר הַמֶּלֶךְ: שְׂמֵחִים וּמְשַׂחֲקִים בִּי הַיְּהוּדִים – חָזַר וּבָא עֲלֵיהֶם.
אָמַר רַ' אַסִּי: שְׁלֹש מֵאוֹת אֶלֶף שׁוֹלְפֵי חֶרֶב נִכְנְסוּ לְהַר הַמֶּלֶךְ, וְהָרְגוּ בָּהּ שְׁלוֹשָה יָמִים וּשְׁלוֹשָה לֵילוֹת, וּמִצַּד זֶה שִׂמְחָה וּמְחוֹלוֹת – וְלֹא יָדְעוּ אֵלּוּ בְּאֵלּוּ.
בבלי גיטין
אגדה זו היא אחת ממספר אגדות המספרות כיצד ועל מה התרחש החורבן, ובאגדה הזו הכוונה, ככל הנראה, לחורבן שהתרחש בעקבות מרד בר כוכבא. חכמי התלמוד אינם מקפידים להבחין בין חורבן שנת 70 למרד בר כוכבא, שהתרחש עשרות שנים אחריו.
מקום התרחשות האירוע הוא הר המלך, או בשמו הארמי 'טור מלכא'. על פי האגדה, המפליגה במספרים מוגזמים, היו ערי הר המלך רבות וגדולות מאד. מדרשים אחרים מספרים על נחלות של עשירי יהודה, שהיו שם,
על פי חלק מהחוקרים את הגיאוגרפיה של ארץ ישראל בימי בית שני, השם 'הר המלך' היה שם נוסף להרי יהודה או לחלק מהם, בגבול נחלות אפרים ויהודה, בסביבות בית אל. מלכי החשמונאים, שכבשו אזור זו מידי הסורים, יישבו שם הרבה יהודים, והאזור התפתח והיה צפוף באוכלוסיה, שחלקה היתה מן העשירות שבארץ ישראל. בירושלמי תענית מסופר: "עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים עֲיָרוֹת הָיוּ בְּהַר הַמֶּלֶךְ, ולר' אֶלְעָזָר בֶּן חַרְסוֹם אֶלֶף מִכּוּלָּם, וּכְנֶגְדָּן אֶלֶף סְפִינוֹת בַּיָּם, וְכֻלָּהַם חָרְבוּ".
כמו אגדה אחרת, המספרת על פרוץ המלחמה בעקבות הארז שכרתו הרומאים כדי לתקן את יצול עגלתה של בת הקיסר, גם אגדה זו פותחת באי-הבנה דומה, גם היא קשורה במנהגי החתונה של יהודי הארץ.
אי ההבנה בסיפורנו היא לקיחת התרנגולים, שגודלו לקראת טקס חתונה כסמל לפוריות, על ידי הרומאים. בני המקום התנפלו על הרומאים, ובמקום פרצה קטטה.
כאן נכנס מוטיב נוסף, השאוב ממציאות החיים באותה העת. מישהו הלשין לקיסר בעקבות הקטטה, והאשים את היהודים במרידה נגד רומא. סיפורים דומים מייחסים הלשנות מעין אלו לשומרונים, שהיו בעימותים קשים עם האוכלוסיה היהודית בארץ. וכך פרץ העימות הטראגי בין רומא ליהודה.
אם נסכם את מה שמנסה הסיפור הזה לומר לנו, הוא שהמלחמה הזאת היתה מיותרת, וכי אי-הבנות והלשנות שקריות הובילו לפריצתה. זה לא מפתיע שסיפור עממי מעלים את המניעים הפוליטיים והדתיים החזקים, שגרמו לפרוץ המרד.
כאן מופיע סיפורו האישי של אחד ממנהיגי המרד, בר דרומא שמו. בדומה לבר כוזיבא, הלא הוא בר כוכבא, סיפרו עליו ניסים ונפלאות. הוא היה הורג ברומאים, בין השאר, בכוח קפיצתו הפנטסטית למרחק של מיל! הקיסר חטף רגלים קרות, הוריד את כתרו לארץ לאות אבל, ופנה בתפילה לריבונו של עולם (האם זו הכרה באלוהותו של היחיד והמיוחד שלנו, היהודים?), שימנע את הבושה הזאת, של תבוסה מידי איש אחד.
אולי נענה אלוהים לקיסר, ואולי בר דרומא הגיבור נכשל בלשונו, בצטטו פסוק מתהלים, המאשים את אלוהים בנטישת עם ישראל. את סופו של פסוק זה – "וְלֹא תֵצֵא אֱלֹהִים בְּצִבְאוֹתֵינוּ" - ניתן להבין כסירוב להיעזר באלוהים, מה שלבטח הקפיץ אצל ריבונו של עולם את הפיוז, ועל כך חרב הר המלך...
מי יכול להביס את בר דרומא? רק דרקון, הלא הוא נחש בלשונם של חכמים. זה עולה מבור בית הכסא, ושומט את כרכשתו של הגיבור...
הקיסר מבסוט – נעשה לו נס! הוא מחליט למחול על הכבוד, ולעזוב את היהודים לנפשם. אלה ממשיכים להתנהג בחוסר טקט, ופוצחים בפסטיבל שמח. האורות של החגיגות בכל ערי הר המלך היו כה גדולים, שאפילו חותם טבעת קטן, ניתן היה לזהותו בחושך ממרחק של מיל. עוד אי-הבנה, והמלך סבור כי החגיגות נועדו ללעוג לו, והוא שב ויוצא עליהם במלחמה.
כה גדול וצפוף היה אזור הר המלך, שבעוד ששלוש מאות אלף רומאים טבחו ביהודים בקצהו האחד, בקצהו האחר לא חשו באסון המתרחש לא רחוק משם.
למה רומז המדרש הזה? קצת דיפלומטיה, קצת תקשורת אוהדת, קצת סבלנות ומחשבה לפני מעשה – והאסון הנורא של מרד בר כוכבא היה נמנע.