"וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן". הֵיאַךְ בָּרַח דָּוִד? ר' אַיְּבוּ וְרַבּוֹתֵינוּ, רַבִּי אַיְּבוּ אָמַר: שְׁנֵי שְׁעָרִים הָיוּ לְבֵיתוֹ שֶׁל דָּוִד, אֶחָד גָּדוֹל וְאֶחָד קָטָן, וְהָאֶחָד הָיָה נָעוּל, וְשָׁמְרוּ אוֹתוֹ מִן הַשַּׁעַר הַזֶּה, וְיָצָא בַּשַּׁעַר הָאַחֵר. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ: שַׁעַר אֶחָד הָיָה לוֹ, וְשָׁמְרוּ אוֹתוֹ. מֶה עָשְׂתָה מִיכַל? שִׁלְשְׁלָה אֶת דָּוִד בַּחַלּוֹן, וּבָרַח. כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁלוּחִים שֶׁל שָׁאוּל, מְבַקְּשִׁים אֶת דָּוִד, אָמְרָה לָהֶם מִיכַל, שֶׁהוּא חוֹלֶה. הָלְכוּ וְאָמְרוּ לְשָׁאוּל. אָמַר לָהֶם: הָבִיאוּ אֶת הַמִּטָּה בְּכָאן! הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ אֶת הַמִּטָּה אֶצְלוֹ, וְהוּא מוֹצֵא אֶת הַתְּרָפִים בְּתוֹכָהּ, וְאֶת הֶעָבִיט שֶׁל עִזִּים. הִתְחִיל כּוֹעֵס. אָמַר לָהּ: כָּךְ רִמִּית אוֹתִי, וְהִבְרַחְתְּ אֶת שׂוֹנְאִי?! אָמְרָה לוֹ: הִשִּׁיאַתְנִי לְלִסְטִים אֶחָד, שֶׁכָּךְ אָמַר לִי: אִם אֵין אַתְּ מַבְרַחַת אוֹתִי, אֲנִי עוֹמֵד עַכְשָׁו, וְהוֹרֵג אוֹתָךְ! וְנִתְיָרַאְתִּי, וְהִבְרַחְתִּי אוֹתוֹ.
ילקוט שמעוני
מה מוסיף המדרש על המסופר בתנ"ך? נפתח את שמואל א' י"ט:
יא וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים אֶל בֵּית דָּוִד, לְשָׁמְרוֹ וְלַהֲמִיתוֹ בַּבֹּקֶר; וַתַּגֵּד לְדָוִד מִיכַל אִשְׁתּוֹ לֵאמֹר: אִם אֵינְךָ מְמַלֵּט אֶת נַפְשְׁךָ הַלַּיְלָה, מָחָר אַתָּה מוּמָת. יב וַתֹּרֶד מִיכַל אֶת דָּוִד בְּעַד הַחַלּוֹן; וַיֵּלֶךְ, וַיִּבְרַח, וַיִּמָּלֵט. יג וַתִּקַּח מִיכַל אֶת הַתְּרָפִים, וַתָּשֶׂם אֶל הַמִּטָּה וְאֶת כְּבִיר הָעִזִּים שָׂמָה מְרַאֲשֹׁתָיו; וַתְּכַס בַּבָּגֶד. יד וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד; וַתֹּאמֶר: חֹלֶה הוּא. טו וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל אֶת הַמַּלְאָכִים לִרְאוֹת אֶת דָּוִד לֵאמֹר: הַעֲלוּ אֹתוֹ בַמִּטָּה אֵלַי לַהֲמִיתוֹ. טז וַיָּבֹאוּ הַמַּלְאָכִים, וְהִנֵּה הַתְּרָפִים אֶל הַמִּטָּה וּכְבִיר הָעִזִּים מְרַאֲשֹׁתָיו. יז וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל מִיכַל: לָמָּה כָּכָה רִמִּיתִנִי, וַתְּשַׁלְּחִי אֶת אֹיְבִי, וַיִּמָּלֵט?! וַתֹּאמֶר מִיכַל אֶל שָׁאוּל: הוּא אָמַר אֵלַי: שַׁלְּחִינִי! לָמָה אֲמִיתֵךְ?
הויכוח בין החכמים מהיכן ברח דוד מתוך ביתו הוא ויכוח מיותר, שכן התנ"ך מספר, שמיכל שלשלה אותו בעד החלון. מדוע בוחר ר' איבו באפשרות האחרת, זו של שני שערים, לא ברור. אגב, גרסה זו, של הבריחה דרך החלון, מזכירה את סיפור שני המרגלים בבית רחב שביריחו. גם היא הורידה אותם בעד החלון, שכן ביתה היה חלק מחומת העיר, ולאחר הירידה מהחלון הם מצאו עצמם מחוץ לעיר:
וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן, כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת. (יהושע ב')
שליחיו של שאול, המבקרים בבית דוד, שומעים ממיכל, כי דוד חולה. כדי לעכב את התחלת המרדף אחר דוד, היא מצליחה לשכנע את שליחי שאול, שדוד חולה, וזאת על ידי כיסוי התרפים (אלילי הבית) וכביר העזים (ככל הנראה בגד מעור ומפרוות עזים) כך, שייראה כאילו דוד שוכב על המיטה. במדרש הוחלף כביר עזים בעביט (דלי לחלב) עזים.
אגב, גם התרפים משמשים בתנ"ך פעם נוספת לסיוע בבריחה מן הבית. רחל, הבורחת מבית לבן ביחד עם יעקב, גונבת את התרפים המשפחתיים. לבן, הרודף אחריהם ומשיג אותם בדרך, חפץ לשים ידו על התרפים הגנובים, אך אינו מוצא אותם, שכן רחל מניחה אותם על אוכף הגמל, ויושבת עליהם. אם כן, גם בסיפור זה קורים התרפים בבריחה, אם כי בדרך אחרת.
בתשובתה של מיכל לשאול נוסף עוד פרט קטן. שאול כועס עליה, כי המירה את נאמנותה לאביה בנאמנות לבעל, לדוד. הוא מאשים אותה בלקיחת חלק פעיל בהברחת דוד. להגנתה אומרת מיכל לאביה, כי הוא השיא אותה ללסטים, לשודד (ואכן, ליסטות היתה בהחלט חלק חשוב בביוגרפיה של דוד), וכי הוא איים עליה, שיהרגנה אם לא תסייע לו לברוח. התוספת הקטנה הזאת, יש בה האשמה ברורה כלפי שאול, שהשיא אותה לאדם מסוכן. הסיפור התנ"כי אינו מאשש את האמירה הזאת. בפרק י"ח בשמואל א' כתוב:
כ וַתֶּאֱהַב מִיכַל בַּת שָׁאוּל אֶת דָּוִד; וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל, וַיִּשַׁר הַדָּבָר בְּעֵינָיו. כא וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: אֶתְּנֶנָּה לּוֹ, וּתְהִי לוֹ לְמוֹקֵשׁ, וּתְהִי בוֹ יַד פְּלִשְׁתִּים.
שאול חשב, משום מה, שנישואי דוד למיכל יזיקו לדוד, והתנ"ך אינו מסביר מדוע. מה שברור מהסיפור התנ"כי, ואת זה ידע גם שאול, הוא שמיכל אוהבת את דוד. מכאן אפשר להניח, כי שאול לא התרשם במיוחד מהאליבי של מיכל.
לפנינו מדרש, החוזר כמעט מילה במילה על הכתוב בתנ"ך. הפעם לא זכינו באיזה בונוס חז"לי.