"אַל יִתְהַלֵּל עָשִׁיר בְּעָשְׁרוֹ" (ירמיהו ט') - זֶה קֹרַח בֶּן לֵוִי, שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת פְּרָדוֹת לְבָנוֹת טְעוּנוֹת מַפְתְּחוֹת גְּנָזָיו, כו"כ (כך וכך) שֶׁהָיָה עָשְׁרוֹ נִפְלָא וְגָדוֹל מְאֹד; וּמִנַּיִן הָיָה לוֹ כֹּל זֶה? הַמָּמוֹן שֶׁקִּבֵּץ יוֹסֵף בְּמִצְרַיִם מִלֵּא שְׁלֹשָׁה מִגְדָּלִים, וְכֹל מִגְדָּל עָמֹק מֵאָה אַמָּה וְרָחוֹק מֵאָה אַמָּה, וְכֵיוָן שֶׁמָּצָא קֹרַח אֶחָד מִן הַמִּגְדָּלִים, נִתְגָּאָה בְּעָשְׁרוֹ, (וְאֶחָד נִתְגַּלָּה לְאַנְטוֹנִינוּס, וְהַשְּׁלִישִׁי גָּנוּז לֶעָתִיד לָבוֹא). תְּחִלַּת מַחֲלֹקֶת קֹרַח הָיְתָה בְּאַלְמָנָה אַחַת, שֶׁהָיְתָה לָהּ רְחֵלָה אַחַת, כְּשֶׁבָּאָה לְגָזְזָהּ, שָׁמַע אַהֲרֹן וּבָא וְנָטַל מִמֶּנָּה הַצֶּמֶר. הָלְכָה לְקֹרַח, וּבָכְתָה לְפָנָיו, וְאָמְרָה לוֹ: כָּךְ וְכָךְ עָשָׂה לִי אַהֲרֹן. בָּא קֹרַח אֵצֶל אַהֲרֹן, וְאָמַר לוֹ: מַה לְךָ אֵצֶל הָאַלְמָנָה הַזֹּאת, לָקַחַת לָה הַצֶּמֶר? אָמַר לוֹ: שֶׁלִּי הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְרֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ". נָטַל קֹרַח אַרְבָּעָה כְּסָפִים, וְנָתַן לָה. לְיָמִים יָלְדָה הָרְחֵלָה בֵּן בְּכוֹר. שָׁמַע אַהֲרֹן וְנָטַל הַבֵּן. הָלְכָה וּבָכְתָה לִפְנֵי קֹרַח. אָמַר קֹרַח לְאַהֲרֹן: מַה לְךָ וְלָאַלְמָנָה הַזֹּאת, לָקַחַת לָה בֶּן הָרְחֵלָה? אָמַר לוֹ: שֶׁלִּי הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ, הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ". הָלַךְ לוֹ קֹרַח מָלֵא חֵמָה. וְכִרְאוֹת הָאַלְמָנָה כֵּן, הָלְכָה וְשָׁחֲטָה הָרְחֵלָה. שָׁמַע אַהֲרֹן, וּבָא וְנָטַל הַזְּרוֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה. אָמַר לוֹ קֹרַח: מָה לְךָ אֵצֶל הָאַלְמָנָה הַזֹּאת? אָמַר לוֹ: שֶׁלִּי הֵם מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "וְנָתַתָּ לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה". וְכִרְאוֹת הָאַלְמָנָה כֵּן, עָמְדָה וְהֶחֱרִימָהּ הַבָּשָׂר. שָׁמַע אַהֲרֹן, וְנָטַל הַבָּשָׂר. אָמַר לוֹ קֹרַח: לֹא דַּי כֹּל מָה שֶׁלָּקַחְתָּ לָה, אֶלָּא אַף הַבָּשָׂר? אָמַר לוֹ: שֶׁלִּי הוּא מִן הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר "כָּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה". אָמַר לוֹ: לָמָּה תִּשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ, בֶּן עַמְרָם, וְתִתְגָּאֶה עָלֵינוּ?
אוצר מדרשים
אני נזכר בטרגדיה של שנת 2008 בארה"ב, עת הביא המשבר הכלכלי המוני בני אדם לאבד את בתיהם עקב אי יכולתם לעמוד בתנאי תשלום המשכנתאות על הבתים. הנה ציטוט מעיתון באותה תקופה:
"המאבק של בעלי הדירות האמריקניים לשמור על בתיהם נמשך, אך הוא גובה קורבנות נוספים; עיקולי הבתים בארה"ב הגיעו לרמת שיא היסטורית, לאחר שדווח כי 900 אלף לווים מאבדים את בתיהם, כ-2.04% מכלל המשכנתאות. כך עולה ממחקר של "איגוד הבנקאים למשכנתאות" האמריקני."
מה הקשר? כמו שלבנק האמריקאי יש זכות על פי חוק לעקל את ביתו של לקוח המפגר בתשלומי המשכנתא על הבית, ובזאת להשליך אותו לרחוב, כך יש לכוהן המקראי זכות להפקיע מידי האנשים, וביניהם העניים ביותר וחסרי ההגנה, את המגיע לו על פי חוקי התורה.
המדרש מקצין, כמובן, את הבעיה, והוא מציב מול אהרן, הכוהן הגדול (שקרוב לודאי שלא התעסק בעצמו במאבקים מול יחידים על המגיע לו, אלא קיבל את השירות הזה מכוהנים קטנים ממנו בדרגה), אישה אחת אלמנה, חסרת הגנה, שלה רק רחלה אחת. ההיגיון החברתי והמוסרי תובע מבעל השררה להתייחס אל אשה כזאת לפנים משורת הדין, אך המדרש 'שולח' את אהרן שוב ושוב אל האישה לקחת את המגיע לו, עד שלא נותר לה דבר.
והמפתיע עוד יותר במדרש המצמרר הזה הוא קורח, המצטייר בסיפור כאביר זכויות האדם המקופח. למרות עושרו המופלג, המוצג בתחילת המדרש, הוא לוקח על עצמו להילחם את מלחמתה של האלמנה, והוא חוזר שוב ושוב אל אהרן (אותו אוהב שלום ממסורות אחרות שלנו) בתביעה שירחם על המסכנה. אהרן חסר הרגישות מחזיר לו בציטוטים מן התורה, שיוכיחו שכל מה שהוא לוקח מן האלמנה – על פי חוק הוא.
נודה על האמת – קורח אינו פונה אל רגש הרחמים של אהרן. הוא אינו מנסה להעמיד את אהרן על גודל מצוקתה של האלמנה. האם מצוי במדרש רמז כלשהו, שהטרגדיה הלכה והתפתחה בגלל משחק אגו בין שני גברים? לא מצאתי אותו. יכול היה המדרש להביע תמיהה איך זה שקורח העשיר לא חשב לרגע להעניק לאלמנה חמש רחלות במקום האחת שאיבדה, אך הוא, המדרש, לא עושה זאת. המוקד של המדרש הוא ההתעללות חסרת הרגישות של בעל השררה באנשים חסרי הגנה, וכל זה ברשות התורה.