נֶאֱמַר: "וְאִם לֹא תִּשְׁמָעוּהָ, בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה" (יִרְמְיָהוּ יג, יז), אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר אִינְיָא מִשְּׁמוֹ שֶׁל רַב: מָקוֹם יֵשׁ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּמִסְתָּרִים שְׁמוֹ, וְשָׁם הוּא בּוֹכֶה. מָה פֵּרוּשׁ "מִפְּנֵי גֵּוָהּ"? אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: "גֵּוָהּ" מַשְׁמַע גַּאֲוָה, כְּלוֹמַר, מִפְּנֵי גַּאֲוָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם, וְנִתְּנָה לַגּוֹיִים. ר' שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: מִפְּנֵי גַּאֲוָתָהּ שֶׁל מַלְכוּת שָׁמַיִם שֶׁנִּטְּלָה.
וְשׁוֹאֲלִים: וְהַאִם יֵשׁ בְּכִיָּה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? וַהֲרֵי אָמַר רַב פָּפָּא: אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו, עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקוֹמוֹ" (דִּבְרֵי הַיָּמִים א' טז, כז)! וּמְשִׁיבִים: אֵין זֶה קָשֶׁה; בְּבָתִּים פְּנִימִיִּים יֵשׁ מִסְתָּרִים שֶׁל בֶּכִי, אַךְ זֶה בְּבָתִּים חִיצוֹנִיִּים, וּבָהֶם לְעוֹלָם אֵין עַצְבוּת.
בבלי חגיגה עפ"י שטיינזלץ
וכך אומר ירמיהו הנביא בפרק י"ג, שכולו נבואת חורבן מרגשת:
טו שִׁמְעוּ וְהַאֲזִינוּ, אַל תִּגְבָּהוּ, כִּי יְהוָה דִּבֵּר. טז תְּנוּ לַיהוָה אֱלֹהֵיכֶם כָּבוֹד בְּטֶרֶם יַחְשִׁךְ, וּבְטֶרֶם יִתְנַגְּפוּ רַגְלֵיכֶם עַל הָרֵי נָשֶׁף, וְקִוִּיתֶם לְאוֹר וְשָׂמָהּ לְצַלְמָוֶת, וְשִׁית לַעֲרָפֶל: יז וְאִם לֹא תִשְׁמָעוּהָ, בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה, וְדָמֹעַ תִּדְמַע, וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה, כִּי נִשְׁבָּה עֵדֶר יְהוָה.
האם מצטט ירמיהו את דברי ה' במלואם, או שמא מערבב הוא אותם עם תגובתו האישית הנרגשת, תגובה של קינה על החורבן העתיד לבוא על הממלכה המסרבת לשוב מדרכיה הרעות?
מכל מקום, חז"ל מייחסים את הדברים כולם ישירות לאלוהים, מה שמקנה משמעות מיוחדת לאמירה "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי מִפְּנֵי גֵוָה, וְדָמֹעַ תִּדְמַע, וְתֵרַד עֵינִי דִּמְעָה".
שלושה חכמים ושמם שמואל מוזכרים בקטע. רב שמואל בר יצחק היה מאמוראי בבל שעלו לארץ ישראל ופעלו בה. ר' שמואל בר נחמני היה אמורא ארץ ישראלי, ואילו רב פפא – פעל בבבל. רב שמואל בר איניא – לא ידוע עליו הרבה, אך היות שהוא מצטט את רב, אפשר להניח כי גם הוא היה בבלי.
רב שמואל בר איניא מביא בשם רב אמירה יפה במיוחד, המפרשת את הפסוק מירמיהו בדרך מיוחדת. "בְּמִסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשִׁי" אינו ביטוי מטאפורי, לדבריו. מדובר במקום מיוחד לו, לקב"ה, ששמו 'מסתרים', ושם הוא מרשה לעצמו לבכות.
הפירוש למילה 'גֵּוָהּ', על פי רב שמואל בר יצחק, מזהה מילה זו כאיות מעט יוצא דופן למילה מוכרת יותר – 'גאוה'. האם מדובר בגאוות העם שעתידה להינטל מבני ישראל, או כדברי ר' שמואל בר נחמני – בגאוותו של האל, שתילקח ממנה עם החורבן? פרשנים מסורתיים מאוחרים יותר הציעו את הפירוש הראשון, אך היו ביניהם אחרים, שהבינו את 'גֵּוָהּ' כגופה, גוויתה של האומה או של הנפש הבוכה.
אותה אמירה על קינתו של האל, המקבלת ביטוי רב עוצמה במגילת האש של ביאליק, מטרידה את החכמים, המכירים את אמירתו של רב פפא – "אֵין עַצְבוּת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא". הפתרון שמוצאים החכמים לסתירה זו הוא פתרון יפה מבחינה רעיונית: כלפי חוץ, אכן, אין עצבות במקומו של האל, אך יש לו גם חדרים פנימיים, אינטימיים, שם איש לא יכול להיכנס ולראות, שגם האל בוכה לפעמים. האנשה זו של דמות האל היא חידוש חז"לי, המנוגד תכלית ניגוד מדמות האל האלימה והאימפולסיבית, הנוקמת ונוטרת של ימי נדודי בני ישראל במדבר. זה אל חדש, שחווה רגעים של חולשה ועצב, ולפעמים הוא מדבר בסגנון ירמיהו. זה האל, שפגש ר' ישמעאל בן אלישע במסכת ברכות:
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: פַּעַם אַחַת נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכַּתְרִיאֵל י-ה ד' צְבָאוֹת שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא וְאָמַר לִי: יִשְׁמָעֵאל בְּנֵי, בָּרְכֵנִי! - אָמַרְתִּי לוֹ: יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ.