ג' (שלושה דברים) הקב"ה אוֹהֲבָן - מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו (שֶׁמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו).
רַב הוּנָא, בְּנוֹ שֶׁל רַב, חָלַשׁ, וְנִמְשָׁךְ לְאוֹתוֹ עוֹלָם כַּמָּה לֵילוֹת וְכַמָּה יָמִים. כֵּיוָן שֶׁחָזַר, אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: רַבֵּנוּ, בַּמֶּה פְּטָרוּךָ? אָמַר לָהֶם: בָּנַי, אַשְׁרָיו מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד עַל מִדּוֹתָיו. הָעֲבוֹדָה (לשון שבועה), בָּאוּ כִּתּוֹת שֶׁל מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְלִמְּדוּ עָלַי זְכוּת, וְלֹא קִבְּלוּ מֵהֶם, עַד שֶׁבָּא מַלְאָךְ אֶחָד, וְאָמַר לָהֶם: עַל מִי אַתֶּם מְלַמְּדִים זְכוּת? שֶׁמָּא עַל זֶה, שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא עָמַד עַל מִדּוֹתָיו? מִיָּד פְּטָרוּנִי מִמִּיתָה לְחַיִּים.
רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָיָה לוֹ תֵּל עָפָר בְּתוֹךְ כַּרְמוֹ. הֵבִיא שָׁם פּוֹעֲלִים לִטֹּל אֶת הַתֵּל, וְחָפְרוּ אוֹתוֹ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. לְיוֹם שֵׁנִי, כְּשֶׁהֵן חוֹפְרִין, קָפַץ אָדָם אֶחָד מִתּוֹךְ בֵּיתוֹ וְיָשַׁב עַל הַתֵּל, וְהִתְחִיל לְהִתְנוֹדֵד וְלִקְרוֹת, וּמֶה הָיָה קוֹרֵא? 'שֶׁמָּא הִגִּיעַ זְמַן תְּחִיַּת הַמֵּתִים? שֶׁמָּא הִגִּיעַ זְמַן תְּחִיַּת הַמֵּתִים?' רָצוּ הַפּוֹעֲלִים, וְהוֹדִיעוּ לְרַב נַחְמָן. בָּא וּמְצָאוֹ. אָמַר לוֹ: 'מִי אַתָּה?' אָמַר לוֹ: 'מֵת אֲנִי. שֶׁמָּא הִגִּיעַ זְמַן תְּחִיַּת הַמֵּתִים?' אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן: 'עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ זְמַן תְּחִיַּת הַמֵּתִים'. אָמַר לוֹ: מָה טִיבְךָ בַּתֵּל הַזֶּה?' אָמַר לוֹ: 'וַהֲלֹא אָמַרְתִּי לְךָ שֶׁמֵּת אֲנִי'. אָמַר לוֹ: 'וּמֵת אֵינוֹ נִרְקָב?' אָמַר לוֹ: 'הִכְנִיסוּךָ לְבֵית הָרַב, וְלֹא הִקְרוּךָ סֵפֶר מִשְׁלֵי? וְלֹא כָּךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: "וְרָקָב עֲצָמוֹת קִנְאָה" (מִשְׁלֵי י"ד ל'), וְזֶה מַעֲשֵׂה קִנְאָה, וּמִיָּמַי לֹא הֶעֱמַדְתִּי עַל מִדּוֹתַי, וְלֹא תָּפַשְׂתִּי בְּלִבִּי קִנְאַת חֲבֵרִי מֵעוֹלָם, וְלֹא סִפַּרְתִּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְלֹא בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא נָתַתִּי לִבִּי וְאָזְנַי אֶלָּא לְדִבְרֵי תוֹרָה, לְקַיֵּם מָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְשׁוֹמֵעַ לִי יִשְׁכֹּן לָבֶטַח" (שָׁם א' ל"ג). אָמַר לוֹ רַב נַחְמָן: 'אֶבְנֶה לְךָ קוּבָּא אַחַת'. אָמַר לוֹ: 'אַל תַּעַשׂ לִי מְאוּמָה, וְאַל תַּעֲבִירֵנִי מִמָּקוֹם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁבִּרְשׁוּת קְבָרוּנִי, אֶלָּא הָשֵׁב הֶעָפָר שֶׁנָּטַלְתָּ לִמְקוֹמוֹ', וְהָיָה רַב נַחְמָן מְפַחֵד וּמִתְעַצֵּב כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ, וְאָמַר: 'אוֹי לִי, שֶׁמָּא הִרְגַּזְתִּי לְאוֹתוֹ הַמֵּת!'. מִיָּד רָאָה בַּחֲלוֹם, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּסֻכָּה שֶׁל הֲדַסִּים. מִיָּד נָתַן שֶׁבַח וְהוֹדָאָה לַמָּקוֹם, וְקָרָא מִקְרָא זוֹ: 'אַשְׁרֵי אָדָם שׁוֹמֵעַ לִי, לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם. יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ שֶׁל הקב"ה, שֶׁאֵין מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה. וּמָה זֶה שֶׁלֹּא הָיְתָה אֶלָּא שְׂכַר שְׁתִיקָה, שֶׁלֹּא עָמַד עַל מִדּוֹתָיו, כָּךְ שִׁלֵּם הקב"ה שְׂכָרוֹ - הַמַּרְגִּיל עַצְמוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְהַמְּגַדֵּל בְּנוֹ לְתַלְמוּד תּוֹרָה, וְהוֹלֵךְ בַּעֲנָוָה וּבְשִׁפְלוּת רוּחַ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁמְּשַׁלֵּם לוֹ הקב"ה שְׂכָרוֹ בְּכִפְלֵי כִּפְלַיִם.
חופת אליהו
'חופת אליהו' הוא אוסף מדרשים, המופיע שוב ושוב בכתבים ישנים. אחד המקורות העתיקים הוא מן המאה ה-13, ובהחלט יתכן, שהוא מבוסס על מדרשים קדומים בהרבה. רבים מהמדרשים של 'חופת אליהו' מתחילים במספר שבע, בעוד יש ביניהם כאלה, כמו זה שלפנינו, המתחיל במספר שלוש. כבר במסכת אבות במשנה ישנם מדרשים כאלה.
אלוהים אוהב שלושה דברים: 'מִי שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מִשְׁתַּכֵּר, וּמִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו'. נשים לב, ששלושת המעלות האלה הן תכונות של הימנעות, ולא של עשיה. עוד נחזור לעניין זה בסוף הדף שלנו. שני מדרשים עוסקים ב-'מִי שֶׁמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו', נוסח אחר של 'מִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו'. אם ננסה למצוא מילה אחת מהלשון העברית של ימינו, המייצגת את אותו הרעיון, נתקשה. מי שמעביר על מידותיו מצטיין בסבלנות, בהתאפקות וביכולת הוויתור על זכויותיו או על כבודו.
רב הונא חלה מאד, והכל הניחו שלא ישרוד את המחלה. כשהבריא לבסוף, בניגוד לכל הציפיות, שאלוהו תלמידיו: במה זכית? הם הניחו, כי ההחלמה היתה ג'סטה מיוחדת של אלוהים כלפיו – בזכות מעשה שעשה או בזכות אופיו הטוב. רב הונא זוכר את הוויכוח שהתנהל בין המלאכים בדבר גורלו. כיתות של מלאכים באו ללמד עליו זכות, ולבקש שיקבל את חייו בחזרה, אך דברי הסנגוריה שלהם לא נתקבלו. אגב, דיווחו של רב הונא אודות הכיתות של המלאכים שבאו לדבר בשבחו אינו מצטיין בצניעות מיוחדת. לבסוף, כך מספר רב הונא, הזוכר כל מה שקרה שם, באותו אזור פנטסטי שבין חיים ומוות, בא מלאך אחד, וציין, כי רב הונא 'מֵעוֹלָם לֹא עָמַד עַל מִדּוֹתָיו'. זה הכריע את הכף! בסיפור הקצר הזה לא מובאת כל דוגמה למעשיו של רב הונא, שהצדיקו את השם הטוב שעשה לו. בסיפור השני נקבל הדגמה.
רב נחמן בר יצחק מבקש לסלק תל עפר, הנמצא בתוך הכרם שלו. הוא שולח פועלים לבצע את המלאכה, אך כבר ביום השני קופץ מאי-שם בן אדם לא מוכר, עולה על התל, ושואל אם הגיע זמן תחיית המתים. רב נחמן מוזעק לכרם לפגוש את האיש המוזר, מעדכן אותו שעדיין לא הגיע זמן תחיית המתים, ושואל אותו מי הוא, או מאין הופיע לכאן. האיש עונה שהוא מת, וכי תל העפר הוא קברו. 'ואיך זה שלא התפורר גופך ככל המתים?' – שואל רב נחמן. תשובת הבר-מינן מפתיעה. הוא מסביר שמעולם לא קינא בזולת, ועל כן לא התקיים בו פסוקו של החכם באדם "וְרָקָב עֲצָמוֹת קִנְאָה". היעדר קנאה הוא בהחלט ביטוי נוסף של 'מִי שֶׁאֵינוֹ מַעֲמִיד עַל מִדּוֹתָיו'. המנוח מתפלא על רב נחמן, שאינו יודע עובדת חיים פשוטה זו...
רב נחמן מבין, שהסתבך כמו ארכיאולוגים, החופרים בשטח, ומתנגשים במקום קבורה עתיק. זה יכול להביא לך את הסעיף, אבל רב נחמן מעביר על מידותיו, והוא חושב כיצד להביא את המקרה למצב של win-win-situation. הוא מציע למנוח שיבנה עבורו קובה (בית קטן) חדשה, וכך יוכל הוא להמשיך בהסרת התל, המפריע לעבודות הכרם. הבחור מסרב להצעה, ומבקש שרב נחמן ישיב את המצב לקדמותו.
רב נחמן, גם הוא, מעביר על מידותיו, מוותר על המשך החפירה, משיב את האיש לקברו ולמנוחתו, וחש אשמה: 'אוֹי לִי, שֶׁמָּא הִרְגַּזְתִּי לְאוֹתוֹ הַמֵּת!'. את התשובה לתהייה זו מקבל רב נחמן בחלום. הוא רואה את אותו צדיק יושב בגן-עדן בסוכה של הדסים. האיש לא נראה כועס כלל. הוא רגיל להעביר על מידותיו, וגם אינו מרכל בלגלוג בפני חבריו הצדיקים על אותו רב נחמן, שלא ידע את עובדות החיים והמוות.
רב נחמן מוציא את הלקח שלו לָאור בצוּרַת אמרת-חכמים, והוא מוסיף את המסקנות שלו: אם זה השכר שמעניק אלוהים לאדם על הימנעות ממעשה רע (קנאה), הרי שלאותם צדיקים שמגייסים אנרגיה לעשות טוב יגמול אלוהים עוד יותר!