בִּצְרוֹר הַחַיִּים
"מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם" וגו'. תָּנֵי אַחַת נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים, וְאַחַת נִשְׁמָתָן שֶׁל רְשָׁעִים, כֻּלָּם עוֹלוֹת לַמָּרוֹם, אֶלָּא שֶׁנִּשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים הֵן נְתוּנוֹת בָּאוֹצָר, וְנִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים מְטֹרָפוֹת בָּאָרֶץ, שֶׁאָמְרָה אֲבִיגַיִל לְדָוִד בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ (שמואל א כה, כט(: "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִים", יָכוֹל אַף שֶׁל רְשָׁעִים כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע". מַטְרוֹנָא שָׁאֲלָה לְרַבִּי יוֹסֵי בֶּן חֲלַפְתָּא, אָמְרָה לוֹ: מַה הוּא דֵּין דִּכְתִיב: "וּמִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם, הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה?". אָמַר לָהּ: אֵלּוּ נִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל צַדִּיקִים, שֶׁהֵם נְתוּנוֹת בָּאוֹצָר. אָמְרָה לוֹ: וּמַהוּ דֵין דִּכְתִיב: "וְרוּחַ הַבְּהֵמָה, הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ?". אָמַר לָהּ: אֵלּוּ הֵן נִשְׁמוֹתֵיהֶן שֶׁל רְשָׁעִים, שֶׁהֵן יוֹרְדוֹת לַגֵּיהִנֹּם לְמַטָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל לא, טו): "בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאֹלָה הֶאֱבַלְתִּי, כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם" וגו'.
קהלת רבה
נתחיל בפסוקים מקהלת:
כִּי מִקְרֶה בְנֵי הָאָדָם וּמִקְרֶה הַבְּהֵמָה, וּמִקְרֶה אֶחָד לָהֶם. כְּמוֹת זֶה, כֵּן מוֹת זֶה, וְרוּחַ אֶחָד לַכֹּל, וּמוֹתַר הָאָדָם מִן הַבְּהֵמָה אָיִן, כִּי הַכֹּל הָבֶל. הַכֹּל הוֹלֵךְ אֶל מָקוֹם אֶחָד. הַכֹּל הָיָה מִן הֶעָפָר, וְהַכֹּל שָׁב אֶל הֶעָפָר. מִי יוֹדֵעַ רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם, הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה, וְרוּחַ הַבְּהֵמָה, הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ? וְרָאִיתִי כִּי אֵין טוֹב מֵאֲשֶׁר יִשְׂמַח הָאָדָם בְּמַעֲשָׂיו, כִּי הוּא חֶלְקוֹ, כִּי מִי יְבִיאֶנּוּ לִרְאוֹת בְּמֶה שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָיו. (קהלת ג')
פסוקים אלה מדגישים את המשותף לכל החיים על פני ארץ, בני אדם ובעלי חיים אחרים. לכולם מצפה אותו מוות. לאדם אין, במובן זה, שום יתרון על בעלי חיים אחרים. ומה קורה לרוח החיים שהיתה בהם בחייהם? על כך אין לקהלת תשובה. אין הוא יודע אם רוח האדם עולה למעלה, בעוד שרוח הבהמה יורדת מטה לאחר המוות. ומשום כך, משום שאין לצפות לגמול כלשהו לאחר המוות, טוב לו לאדם שישמח במעשיו בעולם הזה. כך קהלת.
לחז"ל יש דעה שונה בעניין. אין הם מדברים על רוח האדם, אלא על נשמתו. הם מבדילים בין צדיקים לרשעים, ואומרים כי נשמות הצדיקים עולות מעלה, וזוכות להשתכן באוצרו של הקב"ה, הקרוי 'צרור החיים', בעוד שנשמות הרשעים יורדות מטה אל הגיהנום. כך הם מפרשים, על דרך המדרש, את 'רוח בני האדם' ואת 'רוח הבהמה' של קהלת.
הביטוי 'צרור החיים', מקורו בדברי אביגיל אשת נבל הכרמלי לדוד, וכך כתוב בשמואל א כה:
שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ, כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה יְהוָה לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן, כִּי מִלְחֲמוֹת יְהוָה אֲדֹנִי נִלְחָם, וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ. וַיָּקָם אָדָם לִרְדָפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ, וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע.
פסוקים אלה הם חלק מברכתה של אביגיל לדוד, העומד לתקוף את נבל בעלה של אביגיל המברכת. היא מאחלת לדוד, כי גם אם ירדפו אותו אויבים, נפשו תינצל. זו משמעתו של הביטוי 'צרור החיים' בפסוקים אלה. 'כף הקלע' היא הרוגטקה של ימי קדם, ואביגיל מאחלת לאויבי דוד, כי נפשם תושלך לאבדון כמו בכף הקלע.
האמונה בשאול, הקולטת אליה את נשמות המתים, מופיעה כבר בתנ"ך, וחז"ל מצרפים כאן את המקור מיחזקאל ל"א, שבו נושא הנביא נבואת חורבן על פרעה ועל ממלכת מצרים:
כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: בְּיוֹם רִדְתּוֹ שְׁאוֹלָה הֶאֱבַלְתִּי, כִּסֵּתִי עָלָיו אֶת תְּהוֹם, וָאֶמְנַע נַהֲרוֹתֶיהָ, וַיִּכָּלְאוּ מַיִם רַבִּים, וָאַקְדִּר עָלָיו לְבָנוֹן, וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה עָלָיו עֻלְפֶּה. מִקּוֹל מַפַּלְתּוֹ הִרְעַשְׁתִּי גוֹיִם בְּהוֹרִדִי אֹתוֹ שְׁאוֹלָה אֶת יוֹרְדֵי בוֹר, וַיִּנָּחֲמוּ בְּאֶרֶץ תַּחְתִּית כָּל עֲצֵי עֵדֶן מִבְחַר וְטוֹב לְבָנוֹן כָּל שֹׁתֵי מָיִם. גַּם הֵם אִתּוֹ יָרְדוּ שְׁאוֹלָה אֶל חַלְלֵי חָרֶב, וּזְרֹעוֹ יָשְׁבוּ בְצִלּוֹ בְּתוֹךְ גּוֹיִם...
מהמדרש שלפנינו אנו למדים גם את מקור הברכה תנצב"ה – תהי נשמתו צרורה בצרור החיים, וגם את האמונה בה החזיקו חז"ל בדבר עליית נשמות הצדיקים מעלה אל צרור החיים של ה', ובדבר ירידת נשמות הרשעים אל הגיהנום שמתחת לארץ.