בְּעֶשְׂרִים וּשְׁמוֹנָה בַּאֲדָר בָּאָה בְּשׂוֹרָה טוֹבָה לַיְּהוּדִים, שֶׁלֹּא יִתְבַּטְּלוּ מִן הַתּוֹרָה, שֶׁלֹּא לִסְפּוֹד גְּמָרָא, מִפְּנֵי שֶׁגָּזְרוּ מַלְכֵי יָוָן עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה, וְשֶׁלֹּא יָמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם, וְשֶׁלֹּא יִשְׁמְרוּ אֶת הַשַּׁבָּת, וְשֶׁיַּעַבְדוּ לָאֱלִילִים. וּבְרִית כְּרוּתָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁלֹּא יָמוּשׁ סֵפֶר תּוֹרָה מִפִּיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר "כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ" (דְּבָרִים לא , כא) וְאוֹמֵר: "אִם יָמוּשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי" (יִרְמְיָהוּ לא , לוֹ) וְאוֹמֵר: "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם וְגוֹ'" (יְשַׁעְיָהוּ נט , כא). מֶה עָשָׂה יְהוּדָה בֶּן שַׁמּוּעַ וַחֲבֵרָיו? עָמְדוּ וְהָלְכוּ אֵצֶל מַטְרוֹנִיתָא אַחַת, שֶׁכָּל גְּדוֹלֵי רוֹמִי מְצוּיִין אֶצְלָהּ, וְנָטְלוּ עֵצָה מִמֶּנָּה. אָמְרָה לָהֶם: בּוֹאוּ וְהַפְגִּינוּ בַּלַּיְלָה. עָמְדוּ וְהִפְגִּינוּ בַּלַּיְלָה, וְאָמְרוּ: אֵי שָׁמַיִם! לֹא אֲחֵיכֶם אֲנַחְנוּ? לֹא בְּנֵי אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ? לֹא בְּנֵי אֵם אַחַת אֲנַחְנוּ? מָה נִשְׁתַּנֵּינוּ מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁאַתֶּם גּוֹזְרִים עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת הַלָּלוּ? וְלֹא זָזוּ מִשָּׁם, עַד שֶׁהִתִּירוּ לָהֶם שָׁלֹשׁ מִצְווֹת - שֶׁיָּמוּלוּ אֶת בְּנֵיהֶם, וְשֶׁיִּשְׁמְרוּ אֶת הַשַּׁבָּת וְלַעֲסֹק בַּתּוֹרָה, וְשֶׁלֹּא יַעַבְדוּ עֲבוֹדָה זָרָה. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהִתִּירוּ לָהֶם שָׁלֹשׁ מִצְווֹת הַלָּלוּ, עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב.
בבלי תענית
בדורנו למוד ההפגנות כדאי להכיר את ההפגנה הראשונה המתועדת בהיסטוריה.
מדרשים לא מעטים מספרים על גזרות שנגזרו על ישראל, ואשר בדרך נס כלשהי נתבטלו גזרות אלה. כמה מאותם אירועים זכו לציון קבוע בלוח השנה כיום טוב. הידוע מכולם הוא חג הפורים. מסכת תענית, ובגרסה דומה מאד גם מסכת ראש השנה, מספרות לנו על ארוע כזה, שנתרחש בתקופת השלטון היווני. אם מזכיר המדרש את ר' יהודה בן שמוע, הרי שיש לנו ציון זמן. יהודה בן שמוע היה תנא בדור הרביעי – החמישי, תלמידו של רבי מאיר. אם כך, לא בשלטון היווני אמורים הדברים, אלא בשלטון הרומי.
הגזרות הקשות על תלמוד תורה, על מילת הבנים, על שמירת השבת ועל עבודת האלילים היו מנוגדות למה שהיה מקובל אצל הרומאים לגבי עמים אחרים, ועל כן ראו היהודים בהן מתקפה חריפה על הזהות התרבותית והדתית שלהם. גזרות דומות הטיל דור אחד לפני כן הקיסר אדרינוס על יהודי ארץ ישראל כתגובה על מרד בר-כוכבא.
ברוב סיפורי הגזרות שנתבטלו מתרחש נס, הגורם לביטולן. בסיפור שלפנינו בוחרים היהודים, לאחר התייעצות עם מטרונה אחת, המכירה היטב את דרכי השלטון, בדרך חדשה, בהפגנה.
מילה זו, 'הפגנה', היא מילה מודרנית, אך במקורות העתיקים שלנו מופיעות מילים מאותו השורש, והן שייכות לשפה הארמית. השורש פ.ג.נ אינו נמצא בתנ"ך, אך הוא מוכר לנו מהארמית שבתרגומי המקרא, ומשמעותו היא צעקה ותחנונים. בתרגום הארמי למגילת אסתר, במקום הפסוק "וַתּוֹסֶף אֶסְתֵּר וַתְּדַבֵּר לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ, וַתִּפֹּל לִפְנֵי רַגְלָיו וַתֵּבְךְּ וַתִּתְחַנֶּן לוֹ" נכתב כך: "ואוסיפת אסתר ומלילת קדם מלכא, ונפלת קדם ריגלוי ובכיאת ופגנת ופייסת ליה". בדומה לכך, בתרגום המיוחס ליונתן בספר דברים, אנו מוצאים את השורש פ.ג.נ תמורת צ.ע.ק העברי: "צָעֲקָה הַנַּעֲרָה הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ" – "פגנת עולימתא דמיקדשׁא, ולא אזדמן פריק לה". הנערה מתורגמת כאן במילה עלמה, והצעקה מתורגמת במילה הפגנה.
הפגנה היא, ביסודה, צעקה של תחנונים. זו גם משמעות דבריה של המטרוניתא ליהודה בן שמוע ולחבריו: 'בּוֹאוּ וְהַפְגִּינוּ בַּלַּיְלָה'. זו המלצה יוצאת דופן. מקובל היה אצל היהודים תחת השלטון הרומי לשלוח משלחות של ריצוי ובקשה, ואלה התקבלו אצל השלטון רק משהסכים להן, ובודאי צעקות מחאה בלילה ברחובות עיר הבירה לא היו מקובלות. בהפגנה יש יסוד של יוזמה עממית, של התארגנות ספונטנית, ותכניה וסגנונה לעולם אינם מוסכמים ביחד עם השלטון, נמען ההפגנה. אחת ממעלותיה של ההפגנה – שלא ניתן להכחיש או להסתיר את הדברים שנאמרים, שכן הם נצעקים על ידי המון ברחוב.
ובכל זאת, ההפגנה השיגה את מטרתה. הגזרות החמורות ביותר בוטלו. כיצד ניתן להסביר זאת? נביט בדברים שצעקו המפגינים: 'אֵי שָׁמַיִם! לֹא אֲחֵיכֶם אֲנַחְנוּ? לֹא בְּנֵי אָב אֶחָד אֲנַחְנוּ? לֹא בְּנֵי אֵם אַחַת אֲנַחְנוּ? מָה נִשְׁתַּנֵּינוּ מִכָּל אֻמָּה וְלָשׁוֹן, שֶׁאַתֶּם גּוֹזְרִים עָלֵינוּ גְּזֵרוֹת קָשׁוֹת הַלָּלוּ?'. המפגינים פונים אל חוש הצדק של השליט. לטענתם מופלים היהודים משאר האומות, בזה שהשלטון רודף את מאפייני הזהות העמוקים ביותר שלהם, מאפיינים שאינם חתרניים או עוינים לשלטון. יכול אדם ללמוד תורה, למול את בניו, לשמור את השבת ולהתרחק מפולחן אלילים, ועדיין להיות אזרח נאמן לשלטון הרומאי, לשלם את מיסיו ולהימנע ממרדנות.
קל יותר להניח כי לו היו דברים אלה נאמרים ע"י משלחת יהודית בארמון השליט, היה השלטון פתוח ונכון יותר להקשיב לטיעונים הצודקים ולהיעתר לבקשת היהודים; אבל המדרש התלמודי מעדיף את הגרסה המספרת כי בזכות ההפגנה הצעקנית ברחובות רומא השיגו היהודים את שלהם...
לא נשכח כי זכות ההפגנה היא כיום אחד ממאפייניו של שלטון דמוקרטי, וכי לא בכל מדינה בעולם מותר להפגין.