מְסֻפָּר עַל אַנְטוֹנִינוּס: הָיְתָה לוֹ מְעָרָה מִתַּחַת לָאֲדָמָה, שֶׁהָיְתָה מוֹבִילָה מִבֵּיתוֹ לְבֵית רַבִּי. כָּל יוֹם הָיָה מֵבִיא אַנְטוֹנִינוּס שְׁנֵי עֲבָדִים שֶׁיְּשָׁרְתוּהוּ. אֶת הָאֶחָד הָיָה הוֹרֵג עַל פִּתְחוֹ שֶׁל בֵּית רַבִּי, וְאֶת הָאֶחָד הָיָה הוֹרֵג עַל הַפֶּתַח שֶׁל בֵּיתוֹ שֶׁלּוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר אָדָם, הַיּוֹדֵעַ שֶׁהָלַךְ מִבֵּיתוֹ לְבֵית רַבִּי. אָמַר לוֹ לְרַבִּי: בִּזְמַן שֶׁאֲנִי בָּא אֵלֶיךָ, אַל יִמָּצֵא אִישׁ לְפָנֶיךָ.
יוֹם אֶחָד מָצָא אַנְטוֹנִינוּס אֶת ר' חֲנִינָא בַּר חַמָּא, שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב שָׁם. אָמַר לְרַבִּי: הַאִם לֹא אָמַרְתִּי לְךָ, שֶׁבִּזְמַן שֶׁאֲנִי בָּא, לֹא יִמָּצֵא אָדָם לְפָנֶיךָ? אָמַר לוֹ רַבִּי: אֵין זֶה בֶּן אָדָם, כְּלוֹמַר, הֲרֵי הוּא כְּמַלְאָךְ, וְאֵין אַתָּה צָרִיךְ לַחְשֹׁשׁ מִמֶּנּוּ כְּלָל. אָמַר לוֹ אַנְטוֹנִינוּס לר' חֲנִינָא: אֱמֹר לוֹ לְאוֹתוֹ עֶבֶד, שֶׁיָּשֵׁן עַל הַפֶּתַח, שֶׁיָּקוּם וְיָבוֹא.
הָלַךְ ר' חֲנִינָא בַּר חֵמָא, וּמָצָא אוֹתוֹ הָרוּג. אָמַר: אֵיךְ אֶעֱשֶׂה? אִם אֵלֵךְ וְאֹמַר לוֹ, שֶׁהוּא הָרוּג, הֲרֵי אֵין מְשִׁיבִין עַל הַקַּלְקָלָה. אִם אֶעְזְבֶנּוּ, וְאֵלֵךְ, נִמְצָא שֶׁאָנוּ מְזַלְזְלִים בַּמַּלְכוּת, וְאֵין מְמַלְאִים הַפְּקֻדָּה. בִּקֵּשׁ רַחֲמִים עָלָיו, וְהֶחֱיָהוּ, וּשְׁלָחוֹ לְאַנְטוֹנִינוּס. אָמַר אַנְטוֹנִינוּס לְרַבִּי: יוֹדֵעַ אֲנִי, שֶׁהַקָּטָן שֶׁבָּכֶם מְחַיֶּה מֵתִים, וּבְכָל זֹאת, בִּזְמַן שֶׁאֲנִי בָּא - אַל יִמָּצֵא אָדָם לְפָנֶיךָ, אֲפִלּוּ אָדָם גָּדוֹל כר' חֲנִינָא.
בבלי עבודה זרה עפ"י שטיינזלץ
זה אחד מהסיפורים הפזורים בתלמוד אודות חברותם הקרובה של רבי יהודה הנשיא ואנטונינוס, הלא הוא הקיסר אנטונינוס פיוס, או בשמו המלא: טִיטוּס אָוּרֶלְיוּס פוּלְבוּס בּוֹיוֹנְיוּס אַרְיוּס אַנְטוֹנִינוּס. הוא עלה לשלטון אחרי אדריאנוס, אביו המאמץ, ביטל את הגזירות הקשות של קודמו, ושלטונו התחיל את תקופת הקיסרים 'הטובים'. הוא היה אביו המאמץ של קיסר ידוע אחר, מרקוס אורליוס.
הסיפורים אודות יחסיו הטובים עם רבי יהודה הנשיא – חלקם, כנראה, אמת, וחלקם פנטסיה. כאן, בסיפורנו זה, יש לו, לקיסר, בית בישראל, אולי וילת נופש, ומנהרה סודית מחברת את ביתו אל ביתו של רבי. כך יכול הוא לבקר את ידיד נפשו בלי שירכלו הבריות. כדי לעשות את הסיפור עוד יותר פנטסטי, מקפיד הקיסר להציב בכל יום שני עבדים כשומרים על שני פתחי המנהרה, לוודא שפפראצי לא מתקרבים, ובסוף היום השומרים מוצאים להורג, כך שלא יוכלו לספר על הג'וב הנחמד שהיה להם.
העניינים מסתבכים, כאשר, בניגוד להוראותיו של הקיסר, מארח רבי בביתו את ר' חנינא בר חמא סמוך לשעת הביקור של החבר הרומאי. ר' חנינא עלה לארץ מבבל ללמוד אצל רבי, היה מתלמידיו המסורים, ואחרי מותו של רבי הפך לראש הישיבה בציפורי במקומו (באיחור של עשרים שנה, שכן היה חכם אחר מבוגר ממנו, שר' חנינא סבור היה שמגיע לו קודם...). הוא זכה לאריכות ימים, ואחד המדרשים החביבים מספר עליו, שבריאותו היתה כה טובה גם בגיל שמונים, שהיה מסוגל לעמוד על רגל אחת, לחלוץ את הנעל שעל רגלו האחרת, ואחר לשוב ולנעול אותה!
אנטונינוס כועס על שרבי הפר את הוראותיו, וארח את ר' חנינא בזמן ביקורו שלו, והוא מצווה על ר' חנינא לשלוח אליו את העבד, ה'ישן' על פתח המנהרה. זו מלכודת, שרק חכם כר' חנינא מצליח להימלט ממנה. הוא מגלה כי העבד ישן שנת נצחים, ומתלבט בין שתי אפשרויות גרועות: האחת היא לשוב אל הקיסר ולספר לו על מות העבד, מה שיעמיד אותו בסכנה זהה לזו שגרמה להריגת אותו שומר – הרי כעת הוא יודע לא רק על ביקורו של הקיסר אצל רבי, אלא גם על המעשה הלא מוסרי של הריגת השומר. השנייה היא להתעלם וללכת הביתה, מעשה שיסכן אותו בהאשמה של זלזול בקיסר. ר' חנינא חושב מחוץ לקופסה, ומוצא את הדרך השלישית: הוא משיב לתחייה את העבד, ושולח אותו אל הקיסר.
הקיסר מבין שלפניו עומד אדם, שהוא גם חכם, גם מוסרי וגם עושה נפלאות, והוא שב אל רבי חברו ואומר לו: "יוֹדֵעַ אֲנִי, שֶׁהַקָּטָן שֶׁבָּכֶם מְחַיֶּה מֵתִים, וּבְכָל זֹאת, בִּזְמַן שֶׁאֲנִי בָּא - אַל יִמָּצֵא אָדָם לְפָנֶיךָ, אֲפִלּוּ אָדָם גָּדוֹל כר' חֲנִינָא".
ארכיאולוגים, שחפרו בציפורי, מעידים כי המנהרה הסודית עדיין לא נמצאה.