מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח לִנְעֹל דֶּלֶת בֵּיתוֹ וְעָלָה לְפַעֲמֵי רְגָלִים. וּכְשֶׁבָּא, מָצָא נָחָשׁ קָשׁוּר בְּטַבְּעוֹת דַּלְתוֹתָיו. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח, וְלֹא הִכְנִיס תַּרְנְגוֹלוֹתָיו לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְעָלָה לְפַעֲמֵי רְגָלִים, וּבָא וּמָצָא חֲתוּלוֹת מְקֹרָעוֹת לִפְנֵיהֶם. שׁוּב מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁשָּׁכַח וְלֹא הִכְנִיס כְּרִי שֶׁל חִטִּים (עָרְמַת חִטִּים שֶׁנִּשְׁאֲרָה בַּחוּץ לְאַחַר קְצִירַת הַתְּבוּאָה) לְתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְעָלָה לָרֶגֶל. וּכְשֶׁבָּא, מָצָא אֲרָיוֹת מַקִּיפִין לַחִטִּים וְשׁוֹמְרִין עֲלֵיהֶם.
אָמַר רַבִּי פִּנְחָס: מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי אַחִים עֲשִׁירִים שֶׁהָיוּ בְּאַשְׁקְלוֹן, וְהָיוּ לָהֶם שְׁכֵנִים רָעִים מֵאוּמוֹת הָעוֹלָם. וְהָיוּ אוֹמְרִים: אֵימָתַי אֵלֶּה הַיְּהוּדִים יַעֲלוּ לִירוּשָׁלַיִם, וְאָנוּ נוֹטְלִים כֹּל מָה שֶׁיֵּשׁ לָהֶם? הִגִּיעַ הַזְּמַן, וְעָלוּ. זִמֵּן לָהֶם, לָאַחִים, הקב"ה מַלְאָכִים כִּדְמוּתָן, וְהָיוּ נִכְנָסִין וְיוֹצְאִין בְּתוֹךְ בָּתֵּיהֶם. כַּאֲשֶׁר שָׁבוּ מִירוּשָׁלַיִם, חִלְּקוּ דּוֹרוֹנוֹת מִמָּה שֶׁהֵבִיאוּ עִמָּהֶם לְכֹל מַכָּרֵיהֶם. אָמְרוּ לָהֶם: הֵיכָן הֱיִיתֶם? אָמְרוּ לָהֶם: בִּירוּשָׁלַיִם. אֵימָתַי עֲלִיתֶם? בְּיוֹם פְּלוֹנִי. וְאֵימָתַי חֲזָרָתָם? בְּיוֹם פְּלוֹנִי. אָמְרוּ: בָּרוּךְ אֱלֹקִי הַיְּהוּדִים, שֶׁלֹּא עֲזָבָם, וְלֹא יַעַזְבֵם.
עַל כָּךְ אוֹמֵר שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ בְּשִׁיר הַשִּׁירִים: "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב" (ז'-ב'). שֶׁאוּמוֹת הָעוֹלָם מִתְפַּעֲלִים מִפַּעֲמֵי (צַעֲדֵי) עִם יִשְׂרָאֵל בַּעֲלוֹתָם לָרֶגֶל, שֶׁכֻּלָּם עוֹלִים בְּבִטְחָה וּבְשַׁלְוָה, בִּידִיעָה שֶׂה' שׁוֹמֵר דַּלְתוֹת יִשְׂרָאֵל.
שיר השירים רבה, ירושלמי פאה
מהפסוק "מַה יָּפוּ פְעָמַיִךְ בַּנְּעָלִים בַּת נָדִיב" ניתן להסיק ש'פעמיך' = 'רגליך' או 'צעדיך'. בדומה למילה 'רֶגֶל' המציינת בלשוננו גם את כל אחד משלושת חגי העלייה לרגל לבית המקדש, כך רואים חז"ל גם את משמעות המילה 'פְּעָמִים', והם אומרים: 'מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולים לרגל'.
ומי שמקיים מצווה בלב שלם ושם מבטחו באל – האל מחזיר לו טובה, ושומר עליו, הן בדרכו לירושלים והן בהגנה על רכושו שהשאיר בבית הריק מיושביו. חז"ל מפליגים באגדות אודות הדרכים בהן שמר אלוהים על בתיהם הנטושים של עולי הרגל. מקבץ 'שיר השירים רבה' מביא כמה מהאגדות האלה.
לבית שבעליו שכח לנעול אותו לפני שיצא לירושלים, שלח האל נחשים, שכרכו את גופם הגמיש על טבעות הדלת, ובכך מנעו מבוזזים לנסות לפרוץ לבית. תרנגולות שהושארו בחצר, ועמדו בסכנת טריפה על ידי חתולים (הנה, לפנינו המקור למילה העממית 'חתולות'), קיבלו הגנה משמיים, ומי שנטרף במקומן היו החתולות עצמן. ערמת חיטים קצורות, שהושארה גם היא בחצר, קיבלה יחס אישי מחברת האבטחה בצורה של אריות מזרי אימים. ושני האחים העשירים מאשקלון הוחלפו בכפילים, מלאכי שמים, שהגיעו לבית, ומראם זהה בדיוק למראי האחים, והם הראו עצמם נכנסים לבית ויוצאים ממנו כל אותם ימי הָרֶגֶל. שכניהם הגויים, שסבורים היו שהאחים מבלים בציון, התפלאו לראותם שבים עם מתנות לחבר'ה מהדיוטי-פרי...
בעקבות השמירה המופתית ששמר אלוהים את בתי העולים לרגל ואת בתינו בכלל, העניקו חז"ל לאל כינוי נוסף על עשרות הכינויים היפים בהם זכה לאורך ההיסטוריה – 'שׁוֹמֵר דַּלְתוֹת יִשְׂרָאֵל'. ראשי התיבות של צירוף מילים אלה, שד"י, נכתבו גם על מזוזות הבתים שלנו. מי ששומר על הדלת אינה המזוזה, כמו שחשבנו תמיד, אלא הקב"ה. המזוזה אינה אלא סימן המציין שבבית הזה עשו מנוי לחברת האבטחה השמימית.