תָּנוּ רַבָּנַן: תְּרוּמָה נִתֶּנֶת לְכֹהֵן, וּמַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נִתַּן לְלֵוִי דַּוְקָא, אֵלּוּ דִּבְרֵי ר' עֲקִיבָא. ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: לְכֹהֵן. וְתוֹהִים: לְכֹהֵן וְלֹא לְלֵוִי? הֲלֹא כָּתוּב בַּתּוֹרָה, שֶׁמַּעֲשֵׂר רִאשׁוֹן נִתַּן לַלְּוִיִּים! וּמְשִׁיבִים: אָמוּר אַף לְכֹהֵן. וּמַסְבִּירִים: מָה הַטַּעַם שֶׁל ר' עֲקִיבָא - שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶל הַלְּוִיִּים תְּדַבֵּר וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם" (בַּמִּדְבָּר יח, כו) - בִּלְוִיִּים מְדַבֵּר הַכָּתוּב, וְלֹא בְּכֹהֲנִים. וְהָאַחֵר, ר' אֶלְעָזָר, סָבוּר כְּשִׁיטַת ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, שֶׁאָמַר ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת בַּכָּתוּב נִקְרְאוּ כֹּהֲנִים "לְוִיִּים", וְזֶה אֶחָד מֵהֶם, שֶׁמְּפֹרָשׁ בּוֹ: "וְהַכֹּהֲנִים הַלְּוִיִּים בְּנֵי צָדוֹק" (יְחֶזְקֵאל מד, טו), וְאַף הַכָּתוּב הַמְדַבֵּר בְּמַעֲשֵׂר הוּא מִן הַמְּקוֹמוֹת הַלָּלוּ.
וְר' עֲקִיבָא אוֹמֵר: כָּאן אֵין אַתָּה יָכוֹל לוֹמַר, שֶׁמְּדֻבָּר בְּכֹהֲנִים, שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּכָל מָקוֹם" (בַּמִּדְבָּר יח, לֹא), כְּלוֹמַר: הַמַּעֲשֵׂר נִתָּן לְמִי שֶׁיָּכוֹל לְאָכְלוֹ בְּכָל מָקוֹם, יָצָא (לְהוֹצִיא) כֹּהֵן, שֶׁאֵין יָכוֹל לְאָכְלוֹ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת, שֶׁאָסוּר לוֹ לְהִכָּנֵס שָׁם. וְאִם כֵּן, לֹא בּוֹ מְדַבֵּר הַכָּתוּב. וְהָאַחֵר, ר' אֶלְעָזָר, מַה הוּא אוֹמֵר עַל כָּךְ? הוּא מַסְבִּיר אֶת הַפָּסוּק כָּךְ: כָּל מָקוֹם שֶׁרוֹצֶה, יָכוֹל לֶאֱכֹל - כַּוָּנָתוֹ בְּכָל עִיר...
מְסֻפָּר: גִּנָּה אַחַת, הָיָה לוֹקֵחַ ר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיָה כֹּהֵן, מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן מִמֶּנָּה, שֶׁהֲרֵי לְדַעְתּוֹ נִתַּן הַמַּעֲשֵׂר הָרִאשׁוֹן אַף לְכֹהֵן. הָלַךְ ר' עֲקִיבָא, סָגַר אֶת הַגִּנָּה וְהֵזִיז אֶת הַפֶּתַח שֶׁלָּהּ לְעֵבֶר בֵּית הַקְּבָרוֹת, שר' אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, שֶׁהָיָה כֹּהֵן, לֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס. אָמַר ר' אֶלְעָזָר בְּהַפְרָזָה וּבִבְדִיחוּת־דַּעַת: עֲקִיבָא, רוֹעֶה לְשֶׁעָבַר, בָּא בְּתַרְמִילוֹ, וּבוֹ מָזוֹן כְּדֵי צָרְכּוֹ, וַאֲנִי, מִמָּה אֶחְיֶה מֵעַתָּה, אִם אֵין לִי מַעֲשֵׂר? וְאַף שֶר' אֶלְעָזָר עָשִׁיר גָּדוֹל הָיָה, רָצָה לוֹמַר שֶׁר' עֲקִיבָא עוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה, כְּדֵי לִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ דָּבָר הַמַּגִּיעַ לוֹ, לְדַעְתּוֹ.
בבלי יבמות עפ"י שטיינזלץ
הכוהנים היו בני שבט לוי, אך האם בכל מקום בתורה, בו מוזכרים הלוויים, האם זה כולל גם את הכוהנים? לשאלה זו יש משמעות מעשית לגבי המִנְחוֹת המגיעות ללוויים, שיש כוהנים, הסבורים כי אלה מגיעות גם להם. על פי ר' עקיבא, המעשר הראשון ניתן ללוויים שאינם כוהנים, בעוד שהתרומה – לכוהנים. ר' אלעזר בן עזריה, בן דורו של ר' עקיבא, סבור אחרת. שניהם הביאו נימוקים, המסתמכים על פסוקי תורה שונים. אפשר להניח, על פי תחילתו של המדרש, ועל פי הידוע לנו על מנהיגותו של ר' עקיבא, כי דעת עקיבא היא שנתקבלה על החכמים.
לו היה ויכוח זה נשאר בתחומי בית המדרש, ניחא; אך ר' אלעזר בן עזריה היה נחוש לממש את מסקנתו זו באופן מעשי. למרות שהיה עשיר גדול, פנה ר' אלעזר אל אחת הגינות, וגבה ממנה את המעשר הראשון. ר' עקיבא לא היה מבסוט מהמהלך הזה, והוא החליט לשבש לר' אלעזר את תכניתו. הוא יזם סגירה של הגינה מכל עבריה, כשהפתח היחידי שלה פונה אל בית הקברות שלידה. מעתה לא יוכל ר' אלעזר, שהיה כוהן, להיכנס לגינה, שכן יהיה עליו להיכנס דרך בית הקברות, מה שאסור על כוהן. ר' אלעזר יכול היה לפתור את הבעיה בשיחת טלפון אחת, בה היה מבקש 'לעשות משלוח' מהגינה אל ביתו, אבל הוא העדיף להציג טיעון נוסף, שיעמיד את פעולתו של ר' עקיבא באור שלילי, והוא אמר: 'עֲקִיבָא בָּא בְּתַרְמִילוֹ, וּבוֹ מָזוֹן כְּדֵי צָרְכּוֹ, וַאֲנִי, מִמָּה אֶחְיֶה מֵעַתָּה, אִם אֵין לִי מַעֲשֵׂר?'. מה זכותו של עקיבא, שיש בתרמילו די אמצעים לחיות בטוב, למנוע מכוהנים עניים את המגיע להם? ממה יחיו?
טענה זו מוצדקת באופן כללי, אך מוזר לשמוע אותה מפי אדם עשיר! הסיפור מזכיר את ראש ממשלתנו לשעבר, איש אמיד מאד, שבעיצומה של מגפת הקורונה, כשרבים איבדו את מטה לחמם, הטריח את הכנסת לאשר לו הקלות ענקיות במס...