"לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה" (שְׁמוֹת ד' כ"ז). זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי" (שה"ש ח א). יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים להקב"ה: מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי. כְּאֵיזֶה אָח? אַתָּה מוֹצֵא מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ שֶׁל עוֹלָם וְעַד עַכְשָׁו הָאַחִין שׂוֹנְאִין זֶה לָזֶה. קַיִן שָׂנֵא לְהֶבֶל וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו, וְיַהַרְגֵהוּ" (בְּרֵאשִׁית ד ח). יִשְׁמָעֵאל שָׂנֵא לְיִצְחָק, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם, מְצַחֵק (שָׁם כא ט), וְאֵין מְצַחֵק אֶלָּא שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים, וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ" (ש"ב ב יד). וְעֵשָׂו שָׂנֵא לְיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ" וְגוֹ' (בְּרֵאשִׁית כז מא). וְהַשְּׁבָטִים שָׂנְאוּ לְיוֹסֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִשְׂנְאוּ אוֹתוֹ" (שָׁם לז ד).
וּכְאֵיזֶה אָח? אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה מַה טּוֹב וּמַה נָּעִים" וְגוֹ' (תְּהִלִּים קלג א), שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִים זֶה לָזֶה, וּמְחַבְּבִים זֶה לָזֶה, שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁנָּטַל מֹשֶׁה אֶת הַמַּלְכוּת, וְאַהֲרֹן כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה, לֹא קִנְּאוּ זֶה לָזֶה, אֶלָּא הָיוּ שְׂמֵחִין זֶה בִּגְדֻלַּת זֶה, וְזֶה בִּגְדֻלַּת זֶה.
תֵּדַע לְךָ שֶׁכֵּן אַתָּה מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לוֹ הקב"ה לְמֹשֶׁה: "וְעַתָּה לֵךְ וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה" וְגוֹ' (שְׁמוֹת ג י), אָמַר לוֹ מֹשֶׁה: "שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח" (שָׁם ד יג). אַתָּה סָבוּר, שֶׁמָּא עִכֵּב מֹשֶׁה שֶׁלֹּא לֵילֵךְ? לֹא עָשָׂה, אֶלָּא כִּמְכַבֵּד לְאַהֲרֹן. אָמַר מֹשֶׁה: עַד שֶׁלֹּא עָמַדְתִּי, הָיָה אַהֲרֹן מִתְנַבֵּא לָהֶם שְׁמוֹנִים שָׁנָה. הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: "וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (יְחֶזְקֵאל כ ה). וּמִנַּיִן שֶׁאַהֲרֹן הָיָה מִתְנַבֵּא לָהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּבֹא אִישׁ אֱלֹהִים אֶל עֵלִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אֲמַר ה': הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵית פַּרְעֹה, וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן (ש"א ב כז כח). אָמַר לוֹ (מֹשֶׁה לֶאֱלֹהִים): כָּל הַשָּׁנִים הַלָּלוּ הָיָה אַהֲרֹן מִתְנַבֵּא לָהֶם, וְעַכְשָׁו אֲנִי בָּא לָהֶם בִּתְחוּם אָחִי, שֶׁיְּהֵא מֵצֵר? לְכָךְ לֹא בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה לֵילֵךְ. אָמַר לוֹ הקב"ה: אַהֲרֹן אָחִיךָ אֵינוֹ מֵצֵר בַּדָּבָר הַזֶּה, אֶלָּא יִשְׂמַח. תֵּדַע לְךָ, שֶׁהוּא יוֹצֵא לאנפטי (אפנטי – לקדם פני המלך) שֶׁלְּךָ, שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתְךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שְׁמוֹת ד יד) - לֹא בְּפִיו בִּלְבַד, אֶלָּא בְּלִבּוֹ, לִבּוֹ יוֹתֵר מִפִּיו, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. אָמַר ר' שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: הַלֵּב, שֶׁשָּׂמַח בִּגְדֻלַּת אָחִיו, יִלְבַּשׁ אוּרִים וְתֻמִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן" (שְׁמוֹת כ"ח ל'). הָוֵי "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתְךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ".
כֵּיוָן שֶׁאָמַר (אֱלֹהִים) לוֹ כָּךְ, קִבֵּל (מֹשֶׁה) עָלָיו לֵילֵךְ. מִיָּד נִגְלָה הַקב"ה עַל אַהֲרֹן, וְאָמַר לוֹ: צֵא לִקְרַאת מֹשֶׁה אָחִיךָ, כְּדֵי שֶׁיֵּדַע שֶׁאַתָּה שָׂמֵחַ בַּדָּבָר. לְכָךְ נֶאֱמַר: "לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה". "הוֹי, מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי" - כְּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִין זֶה לָזֶה. "אֶמְצָאֲךָ בַּחוּץ, אֶשָּׁקְךָ" (שה"ש ח א) – "וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ" (שְׁמוֹת ד כז).
תנחומא בובר
אהבת האחים של משה ואהרן אינה מובנת מאליה. חז"ל מזכירים סיפורים מקראיים מוכרים, המעידים על שנאת אחים, החל מקין והבל, עבור לישמעאל ויצחק, ליעקב ועשו ועד ליוסף ואחיו. אם כן, התנ"ך מכיר שנאת אחים, המובילה לפעמים עד לרצח או לניסיון לרצח. משה ואהרן, בנוסף לכך, החזיקו במשרות רמות, שההיסטוריה הכירה בקונפליקטים שהיו קיימים ביניהן – המלוכה (ההנהגה הלאומית) והכהונה. ועל כן, כאשר שיר השירים מהלל את אהבת האחים באומרו "מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי", תוהים חז"ל: 'וּכְאֵיזֶה אָח'?. תשובתם היא: כמשה ואהרן.
נזכיר כאן את מזמור קל"ג בתהלים, ובו מוזכרים אהבת האחים וגם אהרן הכוהן:
הִנֵּה מַה טּוֹב, וּמַה נָּעִים שֶׁבֶת אַחִים גַּם יָחַד. ב כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב עַל הָרֹאשׁ יֹרֵד, עַל הַזָּקָן, זְקַן-אַהֲרֹן,
שֶׁיֹּרֵד עַל פִּי מִדּוֹתָיו. ג כְּטַל-חֶרְמוֹן, שֶׁיֹּרֵד עַל הַרְרֵי צִיּוֹן, כִּי שָׁם צִוָּה יְהוָה אֶת הַבְּרָכָה – חַיִּים עַד הָעוֹלָם.
בניסיון למצוא עדויות לאהבת האחים משה ואהרן פונים חז"ל אל פרקים ג'-ד' בשמות. בפרקים אלה מטיל אלוהים על משה את השליחות הגדולה, ומשזה מהסס – אומר לו אלוהים, כי אהרן יהיה בעזרו. משה נשלח מצרימה, ואהרן נשלח אל המדבר, לקדם את פניו.
חז"ל מוסיפים משלהם משמעויות לסיפור. על פי חז"ל, משה, המהסס לקבל עליו את השליחות, חרד לכבודו של אהרן אחיו. על פי גרסה זו היה אהרן, האח הבכור, פעיל כמנהיג וכנביא עוד לפני שמשה נכנס לתמונה. משה חושש להיכנס לתחומו של אהרן. ה' מרגיע אותו באומרו כי אהרן ישמח בשמחת אחיו. כדי להפיג את חששותיו של משה מורה ה' לאהרן: "לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה", לקדם את פניו בברכה, כמו שמקדמים פני מלך.
אלוהים אומר למשה: "הִנֵּה הוּא (אהרן) יֹצֵא לִקְרָאתְךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". ר' שמעון בר יוחאי שם לבו לנוסח המדויק של המילים. דברי הברכה שישא אהרן לאחיו משה לא יהיו מן הפה ולחוץ. הם יבטאו את שמחת הלב. בר יוחאי מזכיר לנו פסוק משמות כ"ח: "וְנָתַתָּ אֶל חֹשֶׁן הַמִּשְׁפָּט אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים, וְהָיוּ עַל לֵב אַהֲרֹן". מדוע ניתנו האורים והתומים על לב אהרן? להלל את לבו האוהב.
פגישת האחים במדבר, שבה נושק אהרן למשה, חותמת את שרשרת הרמזים שמוצאים חז"ל בפיוט הנהדר משיר השירים ח':
א מִי יִתֶּנְךָ כְּאָח לִי, יוֹנֵק שְׁדֵי אִמִּי; אֶמְצָאֲךָ בַחוּץ, אֶשָּׁקְךָ, גַּם לֹא יָבֻזוּ לִי. ב אֶנְהָגְךָ, אֲבִיאֲךָ אֶל בֵּית אִמִּי, תְּלַמְּדֵנִי, אַשְׁקְךָ מִיַּיִן הָרֶקַח, מֵעֲסִיס רִמֹּנִי.
מוכרת ראיית חז"ל את שיר השירים כאלגוריה ליחסי האהבה בין עם ישראל לאלוהיו. כאן נוסף עוד רובד דרשני לפיוט הזה: אהרן אוהב את משה, אחיו הצעיר, אהבה גדולה. הוא מקדם את פניו ומוצא אותו בחוץ, במדבר, ונושק לו.