רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הָיָה אוֹמֵר: אִם הָיְתָה נְטִיעָה בְּתוֹךְ יָדְךָ, וְיֹאמְרוּ לָךְ: הֲרֵי מָשִׁיחַ בָּא! נְטַע אֶת הַנְּטִיעָה וְאַחַ"כּ צֵא וְהַקְבִּילוֹ. (על פי אבות דרבי נתן, נוסח ב')
יש דעה בגמרא, שחובת קיום ושמירת המצוות - כולן או חלקן - תתבטל 'לעתיד לבוא'. למה הכוונה? על כך חלוקות הדעות. יש אומרים, כי המצוות תיבטלנה כבר לימות המשיח, ויש אומרים, כי ה"לעתיד לבוא" האמור כאן, אינו לימות המשיח, כי "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד", אלא יהא זה לעת תחיית המתים. לעומתם סוברים אחרים, כי המצוות לא תיבטלנה, לא בימות המשיח ולא לעת תחיית המתים, ומה ששנינו "מצוות בטלות לעתיד לבוא", אין זה אלא בזמן המיתה בלבד - בשעה שמוטלים המתים בקברם. יש שכתבו, כי מה שאמרו "מצוות בטלות לעתיד לבוא", אין זאת אלא ברגע התחייה בלבד, אבל לאחר אותו הרגע ינהגו כל המצוות כולם כהיום הזה. לא מסרתי כאן את הדעות השונות בשמות אומריהן. מכל אלה אני מזדהה ומבין דווקא את הרעיון, שבמותו פטור אדם מהמצוות, וכך, אכן, אנו אומרים לו, לנפטר, בטקס הלווייתו.
רבן יוחנן בן זכאי מתייחס לאפשרות שבואו של המשיח ייתן אור ירוק להשלכת כל המצוות הצידה (מדוע, בעצם?), והדוגמה היפה שהוא מביא היא מאד ציורית. מחזיק אדם נטיעה (שתיל) בידו, והוא עומד לנטוע אותה. בעצם הרגע הזה מופיע המשיח! רבן יוחנן אומר לו, לאדם: יש בידיך מצווה, וזו זכות גדולה לקיים מצווה. המשיח לא בא כדי לחלק מתנות אישיות לכל אחד. נטע את השתיל, ואחר צא להקביל את פניו של המשיח.
גם לגבי המשיח יש, כמובן, מגוון דעות. יש הסבורים כי המשיח יחולל בכוחו הגדול את השינויים המפליגים – יביא שלום עולמי, יחזיר את החוטאים בתשובה שלמה, ויושיב את הכל תחת גפנים ותאנים. אחרים סבורים כי אם העולם כולו יעבור לקיום מצוות ולעשיית טוב – אלו יהיו ימות המשיח.
בין שתי הפעולות, נטיעת עץ והקבלת פני משיח, אומר רבן יוחנן, נטיעת העץ היא פעולה ברורה ומובנת, מציאותית וערכית. הקבלת פני משיח היא, אולי, עניין טקסי יותר, וממילא אין אנו יודעים בבירור מה יעשה המשיח, אם יהיה לו זמן פנוי לקבלת הפנים שלנו, אם יתייחס אל כל אחד מאיתנו אישית, וכו'. במובן זה המשיח הוא שתי ציפורים על העץ, ואילו נטיעת השתיל היא ציפור אחת ביד.