וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם, שִׂים פָּנֶיךָ אֶל גּוֹג, אֶרֶץ הַמָּגוֹג, נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל, וְהִנָּבֵא עָלָיו, וְאָמַרְתָּ: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הִנְנִי אֵלֶיךָ, גּוֹג נְשִׂיא רֹאשׁ מֶשֶׁךְ וְתֻבָל... לָכֵן הִנָּבֵא, בֶן אָדָם, וְאָמַרְתָּ לְגוֹג: כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: הֲלוֹא בַּיּוֹם הַהוּא, בְּשֶׁבֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל לָבֶטַח, תֵּדָע. וּבָאתָ מִמְּקוֹמְךָ, מִיַּרְכְּתֵי צָפוֹן, אַתָּה וְעַמִּים רַבִּים אִתָּךְ, רֹכְבֵי סוּסִים כֻּלָּם, קָהָל גָּדוֹל וְחַיִל רָב, וְעָלִיתָ עַל עַמִּי יִשְׂרָאֵל כֶּעָנָן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ, בְּאַחֲרִית הַיָּמִים תִּהְיֶה, וַהֲבִאוֹתִיךָ עַל אַרְצִי לְמַעַן דַּעַת הַגּוֹיִם אֹתִי, בְּהִקָּדְשִׁי בְךָ לְעֵינֵיהֶם, גּוֹג... וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא, בְּיוֹם בּוֹא גוֹג עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, תַּעֲלֶה חֲמָתִי בְּאַפִּי, וּבְקִנְאָתִי, בְאֵשׁ עֶבְרָתִי דִּבַּרְתִּי, אִם לֹא בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה רַעַשׁ גָּדוֹל עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל. וְרָעֲשׁוּ מִפָּנַי דְּגֵי הַיָּם וְעוֹף הַשָּׁמַיִם וְחַיַּת הַשָּׂדֶה וְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאֲדָמָה, וְכֹל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, וְנֶהֶרְסוּ הֶהָרִים, וְנָפְלוּ הַמַּדְרֵגוֹת, וְכָל חוֹמָה לָאָרֶץ תִּפּוֹל. וְקָרָאתִי עָלָיו לְכָל הָרַי חֶרֶב, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה, חֶרֶב אִישׁ בְּאָחִיו תִּהְיֶה. וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתּוֹ בְּדֶבֶר וּבְדָם וְגֶשֶׁם שׁוֹטֵף וְאַבְנֵי אֶלְגָּבִישׁ, אֵשׁ וְגָפְרִית אַמְטִיר עָלָיו וְעַל אֲגַפָּיו, וְעַל עַמִּים רַבִּים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים, וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה: ... לָכֵן, כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה: עַתָּה אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת יַעֲקֹב, וְרִחַמְתִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְקִנֵּאתִי לְשֵׁם קָדְשִׁי. וְנָשׂוּ אֶת כְּלִמָּתָם וְאֶת כָּל מַעֲלָם, אֲשֶׁר מָעֲלוּ בִי, בְּשִׁבְתָּם עַל אַדְמָתָם לָבֶטַח, וְאֵין מַחֲרִיד, בְּשׁוֹבְבִי אוֹתָם מִן הָעַמִּים, וְקִבַּצְתִּי אֹתָם מֵאַרְצוֹת אֹיְבֵיהֶם, וְנִקְדַּשְׁתִּי בָם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם רַבִּים. וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם, בְּהַגְלוֹתִי אֹתָם אֶל הַגּוֹיִם, וְכִנַּסְתִּים עַל אַדְמָתָם, וְלֹא אוֹתִיר עוֹד מֵהֶם שָׁם, וְלֹא אַסְתִּיר עוֹד פָּנַי מֵהֶם, אֲשֶׁר שָׁפַכְתִּי אֶת רוּחִי עַל בֵּית יִשְׂרָאֵל, נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.
יחזקאל ל"ח-ל"ט
זה המקור למיתוס גוג ומגוג. בקטע זה, שנלקח משני פרקים מאוחרים בספר יחזקאל, נמצא את המרכיבים הבאים: יחזקאל נשלח אל גוג, שהוא נשיא של עם לא מזוהה בבירור (מגוג, משך ותובל הם שמות של צאצאי הענף של יפת, ככתוב בבראשית י': "בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס "). נושא הנבואה הוא אחרית הימים, בהם יישלח גוג בראש צבא גדול להחריב את ארץ ישראל, לכאורה, בעוד שכוונת האל תהיה להפילו שם, למען יקדש שם ה' בעמים. מלחמה זו על אדמת ארץ ישראל תהיה אירוע קוסמי, שבעקבותיו ישיב ה' את שבות עמו ישראל, ומיום זה ואילך לא יסתיר עוד האל את פניו מעמו הנבחר.
נשוב לרגע לזהות גוג ומגוג. חלק מהפרשנים היו סבורים, שהיות וזו נבואה לאחרית הימים, גוג תהיה ממלכה מהעתיד, שעדיין אינה מוכרת בימיו של יחזקאל (אם כן, יחזקאל אינו נשלח אל ממלכת גוג, אלא נושא את נבואת העתיד שלו על ממלכה זו). וכך כתב רד"ק:
שם גוג ושם מגוג כבר יישכח בימים ההם, עד שלא ידעו כלל מי היא האומה, שנקראת בפי הנביא מגוג, ושם מלכהּ גוג, רק אז, כשיבוא על הארץ, ויתקיימו דברי הנביא, אז ידעו שזה הוא המלך גוג שניבא עליו.
בבבלי סנהדרין נאמר: ביקש הקב"ה לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: רבש"ע, ומה דוד מלך ישראל, שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך, לא עשיתו משיח - חזקיה, שעשית לו כל הנסים הללו, ולא אמר שירה לפניך, תעשהו משיח?
על פי הבבלי מדובר באויב בפוטנציה, כזה שאלוהים עדיין לא החליט מי הוא יהיה...
בילקוט שמעוני נרמזת מלחמת גוג ומגוג, ושוב – בהקשר לגאולה באחרית הימים:
א"ר יצחק: שנה שמלך המשיח נגלה בו, כל מלכי אומות העולם מתגרים זה בזה. מלך פרס מתגרה במלך ערבי, והולך מלך ערבי לארם ליטול עצה מהם, וחוזר מלך פרס ומחריב את כל העולם, וכל אומות העולם מתרעשים ומתבהלים, ונופלים על פניהם, ויאחוז אותם צירים כצירי יולדה, וישראל מתרעשים ומתבהלים, ואומר(ים): להיכן נבוא ונלך, להיכן נבוא ונלך? ואומר להם: בני, אל תתיראו! כל מה שעשיתי, לא עשיתי אלא בשבילכם. מפני מה אתם מתיראים? אל תיראו! הגיע זמן גאולתכם, ולא כגאולה ראשונה גאולה אחרונה, כי גאולה ראשונה היה לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה, אבל גאולה אחרונה אין לכם צער ושעבוד מלכויות אחריה.
רמב"ם, בהלכות מלכים ומלחמות, מתאר מהלך עשיר יותר באירועים מקדימים:
ייראה מפשוטן של דברי הנביאים, שבתחילת ימות המשיח תהיה מלחמת גוג ומגוג; ושקודם מלחמת גוג ומגוג, יעמוד נביא לישראל ליישר ישראל ולהכין ליבם: שנאמר "הנה אנוכי שולח לכם, את אליה הנביא" (מלאכי ג, כג). ואינו בא לא לטמא הטהור, ולא לטהר הטמא, ולא לפסול אנשים שהם בחזקת כשרות, ולא להכשיר מי שהוחזקו פסולין; אלא לשום שלום בעולם, שנאמר "והשיב לב אבות על בנים" (מלאכי ג,כד).
המלבי"ם אומר בפירושו לפרקים ל"ח-ל"ט ביחזקאל: הנה, בעת קץ, אחר שכבר ישבו ישראל על אדמת ישראל, עתידים האומות להתאסף ולכבוש את ירושלים. ויבוא גוג, נשיא משך ותובל, מארצות הצפון והמערב, שהם הערלים הנקראים אדום. ומשך ותובל הם מבני יפת הגרים באירופה, ושם אמר כי פרס כוש ופוט איתם, וכן בית תוגרמה, שהם כולם נימולים מחזיקים בדת ישמעאלים, והם יתאספו עם בני אדום לכבוש הארץ מיד ישראל.
זו, כמובן, פרשנות מאוחרת מאד. הזמנים משתנים, ואיתם הזיהוי של גוג ומגוג.
נשוב לדעתו של הרמב"ם על העיסוק בנושא זה:
וכל אלו הדברים, וכיוצא בהן, לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומין הן אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו. ועל כל פנים אין סידור הוויית דברים אלו ולא דקדוקיהן עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בעניינים אלו וכיוצא בהן, ולא ישימם עיקר, שאין מביאין לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקיצין. אמרו חכמים: תפח רוחם של מחשבי הקצים! אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר, כמו שבארנו.