מִשְׁנָה: מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ מָאתַיִם זוּז, לֹא יִטֹּל לֶקֶט, שִׁכְחָה וּפֵאָה וּמַעֲשֵׂר עָנִי. הָיוּ לוֹ מָאתַיִם חָסֵר דִּינָר, אֲפִלּוּ אֶלֶף נוֹתְנִים לוֹ כְּאַחַת, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. הָיוּ מְמֻשְׁכָּנִין בִּכְתֻבַּת אִשְׁתּוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ, הֲרֵי זֶה יִטֹּל. אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר אֶת בֵּיתוֹ וְאֶת כְּלֵי תַּשְׁמִישָׁיו.
הֲלָכָה: תַּלְמִיד אֶחָד מִן דְּרַבִּי הָיוּ לוֹ בְּכָל רְכוּשׁוֹ מָאתַיִם זוּז חָסֵר דֵּינָר, וַהֲיָה רַבִּי רָגִיל לִזְכּוֹת עִמּוֹ וְלָתֵת לוֹ אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים מַעֲשֵׂר עֲנִיִּים, וְכֵיוָן שֶׁרַבִּי הָיָה עָשִׁיר גָּדוֹל, הָיָה גַּם הַמַּעֲשֵׂר סְכוּם נִכְבָּד. נָתְנוּ בּוֹ תַּלְמִידֵי רַבִּי עַיִן רָעָה, וְהִשְׁלִימוֹ לוֹ אֶת הַסְּכוּם לְמָאתַיִם זוּז. בָּא אֵלָיו רַבִּי, וְרָצָה לִזְכּוֹת עִמּוֹ, וְלָתֵת לוֹ מַעֲשֵׂר. אָמַר לוֹ הַתַּלְמִיד: יֵשׁ לִי שִׁעוּר שֶׁל מָאתַיִם זוּז. אָמַר לוֹ רַבִּי: זֶה מַכַּת פְּרוּשִׁים נָגְעוּ בּוֹ. רָמַז לְתַלְמִידָיו, וְהֵם נִכְנְסוּ עִם חֲבֵרָם לַחֲנוּת, אָכְלוּ עַל חֶשְׁבּוֹנוֹ, וְחִסְּרוּ מֵרְכוּשׁוֹ רֶבַע דִּינָר. זָכָה רַבִּי עִמּוֹ, וְנָתַן לוֹ אֶת הַמַּעֲשֵׂר כְּפִי שֶׁהָיָה נוֹהֵג תָּמִיד.
ירושלמי פאה
המשנה מציגה כמה כללים מעניינים לגבי זכאותו של אדם לקבל צדקה. אחד מהם – אם ברשותך סכום של מאתיים זוז או יותר, אין לך הזכות ליהנות מלקט, שכחה ופאה, כמו גם ממעשר עני.
מעשר עני היא מצווה מהתורה להפריש עשירית מיבול התבואה השנתי, בנוסף על המעשר הראשון, ולתתו כמתנה לעניים, בנוסף על שאר מתנות העניים המוזכרות בתורה. על פי מקורות חז"ל מעשר עני היה נוהג בשנה השלישית והשישית למניין שנות מחזור השמיטה, במקום מעשר שני שנוהג בשאר השנים.
מהם הקריטריונים להערכת רכושו של אדם? כיצד קובעים אם יש לו, או אם אין לו, אותם מאתיים זוז? ובכן, המשנה אומרת, כי אם חלק מרכושו שמור לכתובת אשתו, או אם האיש חייב סכום כסף לנושה – סכומים אלה אינם מחושבים כחלק מאותם מאתיים זוז, שהם מספר הסף לזכאות לצדקה. ההיגיון ברור.
אם, לאחר חיסור הסכומים השמורים עבור הכתובה והסכומים שחייב האיש לנושה, נותר בחשבונו פחות ממאתיים זוז – הוא זכאי לצדקה. אפילו אם חשבונו מגיע ל-199 זוז, הוא זכאי לקבל צדקה ללא הגבלה.
וכאן מתחיל סיפורנו, סיפור המעלה חיוך על השפתיים. מי אמר שאין לחז"ל חוש הומור?
רבי (הלא הוא ר' יהודה הנשיא) היה איש עשיר מאד, ומדי שלוש שנים היה מעניק לאחד מתלמידיו מעשר עני, סכום יפה מאד. נתקנאו שאר התלמידים בחברם, שזכה (וזיכה את רבי במצווה – מכאן בא הביטוי 'זְכֵה עִמִּי') בצ'ופר הנדיב, והחליטו לבדוק בכמה כסף מחזיק אותו תלמיד. התברר שיש לו בדיוק 199 זוזים. עובדה זו הגדילה את קנאתם של התלמידים, והם החליטו 'לעקוץ' אותו בדרך מחוכמת. הם העניקו לו זוז אחד במתנה רגע לפני שהלך לפגוש את רבי. התלמיד היה אדם ישר, ובבוא רבי אליו להעניק לו את המעשר, סרב לקבל את הכסף, באומרו: יש לי 200 זוז, ואינני זכאי לקבל ממך עוד. רבי, ככל הנראה, 'עלה על התרגיל' של תלמידיו, והחליט ללמדם לקח בדרך עדינה. הוא חייב את התלמיד העני להזמין את חבריו לארוחה במסעדה על חשבונו (של התלמיד, לא של רבי!). גובה התשלום על סעודת התלמידים היה רבע זוז, וכך נותר התלמיד עם פחות ממאתיים, מה שֶאִפְשֵׁר לרבי להעניק לו מעשר עני, כפי שהיה רגיל לעשות מדי שלוש שנים.