"וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי". מִי הָיָה אִישׁ מִצְרִי? אָבִיו שֶׁל מְגַדֵּף, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה בֶּן אִישׁ מִצְרִי" (ויקרא כד, י). מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי, בַּעְלָהּ שֶׁל שְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי. כֵּיצַד? הָיָה אוֹתוֹ נוֹגֵשׂ עָשׂוּי עַל מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֲנָשִׁים, וְהָיָה מוֹצִיא אוֹתָן לִמְלַאכְתָּן לִקְרִיאַת הַגֶּבֶר. וּמִתּוֹךְ שֶׁהָיָה רָגִיל לְהוֹצִיאָן, הָיָה נִכְנָס וְיוֹצֵא לְבָתֵּיהֶן. רָאָה לִשְׁלוֹמִית בַּת דִּבְרִי שֶׁהָיְתָה יְפַת תֹּאַר שְׁלֵמָה מִכָּל מוּם. נָתַן עֵינָיו בָּהּ. עָמַד בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַגֶּבֶר וְהוֹצִיאוֹ מִבֵּיתוֹ, וְחָזַר אוֹתוֹ מִצְרִי וּבָא עַל אִשְׁתּוֹ, וְהִיא סְבוּרָה שֶׁהוּא בַּעְלָהּ. חָזַר בַּעְלָהּ, מָצָא הַמִּצְרִי יוֹצֵא מִבֵּיתוֹ. שָׁאַל אוֹתָהּ וְאָמַר: שֶׁמָּא נָגַע בָּךְ? אָמְרָה לוֹ: הֵן. וּסְבוּרָה הָיִיתִי שֶׁאַתָּה הוּא. כֵּיוָן שֶׁיָּדַע הַנּוֹגֵשׂ שֶׁהִרְגִּישׁ בַּדָּבָר, חָזַר לַעֲבוֹדַת פֶּרֶךְ, וְהָיָה מַכֶּה אוֹתוֹ.
(תנחומא)
הסיפור על המעבר הדרמטי של משה מחייו בארמון פרעה אל התחלת המעורבות שלו בגורל העברים במצריים, סיפור זה מופיע בפרק ב' בספר שמות:
וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם, וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה, וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם. וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו. וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה, וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי, וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל. וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים. וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע: לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ? וַיֹּאמֶר: מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ, שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ? הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר, כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי? וַיִּירָא מֹשֶׁה, וַיֹּאמַר: אָכֵן, נוֹדַע הַדָּבָר! וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה. וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה, וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן.
חז"ל אינם מחמיצים הזדמנות לקשר בין פרשיות מקראיות, שבמקור אין ביניהן קשר. הם מחפשים ומוצאים מישהו, המתאים לדמות העמומה של האיש המצרי בפרק ב'. אותו כינוי 'איש מצרי' מופיע גם בפרק כ"ד בויקרא:
וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי, וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם, וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן. וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי יְהוָֹה. וַיְדַבֵּר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁוֹ, וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה...
את הבסיס הרעיוני למדרש שואבים חז"ל מהסיפור המוזר שבספר ויקרא. מדובר באיש שאמו ישראלית ואביו מצרי. נישואין מוסדרים של זוג כזה אינם נראים להם, לחכמינו, אבל הם מכירים מצבים דומים ממציאות חייהם, שאישה ישראלית (יהודית) נאנסה על ידי גוי והרתה לו. וזה התסריט שהם רוקמים: מקור העימות האלים שבין האיש המצרי לאיש העברי בספר שמות הוא אותו מצב מציאותי מיוחד של מנהל עבודה מצרי, הרגיל להיכנס לבתיהם של העבדים העבריים ולהעירם למלאכת יומם. חדירה זו אל תוך הבתים הפרטיים מזמנת לו מפגש עם נשות העבדים, ואחת מהם מעוררת את יצרו. את זממו הוא מצליח לבצע כאשר העבדים עסוקים בעבודת הפרך שלהם הרחק מהבית, והוא שוכב עם אותה אישה. בעלה השב מהעבודה מגלה את הדבר. חז"ל טורחים לספר לנו, שהאשה לא היתה אשמה, שכן סבורה היתה שעם בעלה היא שוכבת. תגלית זו מעוררת את זעמו של הבעל, והוא מתעמת עם הנוגש המצרי. משה, הנקלע לאותו אירוע אלים, מכה את המצרי למוות וטומנו בחול. מאותו אונס נולד תינוק, אותו מזהים חז"ל כדמות המסקרנת של בן האישה הישראלית והאיש המצרי מספר ויקרא. מה שתורם לתחושת המציאות של המדרש היא העובדה, שבספר ויקרא יש לה לאישה שם – שלומית בת דברי.
איך עולה בדעתם של חכמינו התסריט המוזר הזה? הטריגר ליצירת הסיפור הדמיוני הזה היא הופעתו בספר ויקרא של אותו בן תערובת, שחז"ל תוהים מה הביאו לעולם. אותו בן תערובת היה, ככל הנראה, חריג לא מקובל בחברת בני ישראל, מה שמסביר את הקטטה שהוא מסתבך בה עם איש ישראלי 'נורמטיבי', ואת יחסו המזלזל או פוסל כלפי אלוהי ישראל, אותו הוא מקלל. עוצמתו של המדרש הקטן הזה היא בבניית דמות, שאנו יכולים להבין את מצבה הנפשי ואת מניעיה.
זו אינה הפעם היחידה שחז"ל מחברים בדרך יצירתית בין דמויות מסיפורי מקרא שונים. זוכרים את צלפחד אבי הבנות, זה שבנותיו אמרו עליו כי 'בחטאו מת'? חז"ל מספרים לנו מה היה חטאו של אותו צלפחד. הוא היה אותו מקושש, שהוצא להורג בצו אלוהים, על שקושש עצים בשבת. על חטאו זה הוא הומת. הריתוך של דמות המקושש לדמות צלפחד הביא מאוחר יותר ליצירת מעשיות נוספות על אנשים שנשמותיהם היו גלגולים מאוחרים של נשמת צלפחד, והם עשו לאותה נשמה תיקון על ידי השתדלות מיוחדת למען שמירת השבת.