שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: שִׁגְגַת תַּלְמוּד עוֹלָה זָדוֹן. לְפִיכָךְ כְּתִיב: "נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא", לְפִי שֶׁהִיא מִלְּמַעְלָה, וְלֹא כָּתוּב אָדָם. לֶעָתִיד לָבוֹא, מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַנֶּפֶשׁ, וְאוֹמֵר לָהּ: לָמָּה עֲבַרְתְּ עַל כָּל הַמִּצְווֹת?! וְהִיא אוֹמֶרֶת: הַגּוּף עָבַר עַל כָּל הַמִּצְוֹת, מִיְּצִיאָתִי מִמֶּנּוּ שֶׁמָּא חָטָאתִי. חוֹזֵר וְאוֹמֵר לַגּוּף: לָמָּה חָטָאתָ? אוֹמֵר לוֹ: הַנֶּפֶשׁ הִיא הַחוֹטֵאת, מִשֶּׁיְּצָאַתָּה מִמֶּנִּי שֶׁמָּא חָטָאתִי. מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה? מְבִיאָם שְׁנֵיהֶם וְדָנָן כְּאַחַת.
מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה? לַמֶּלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ פַּרְדֵּס וְהָיָה בְּתוֹכוֹ עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְרִמּוֹנִים בִּכְרִיּוֹת. אָמַר הַמֶּלֶךְ: אִם מוֹשִׁיב אֲנִי בֶּן אָדָם רוֹאֶה וּמְהַלֵּךְ לְשָׁמְרוֹ, הוּא אוֹכֵל לְעַצְמוֹ אֶת הַבַּכְרִיּוֹת. מֶה עָשָׂה? הוֹשִׁיב בּוֹ שְׁנַיִם שׁוֹמְרִים, אֶחָד סוּמָא וְאֶחָד פִּסֵּחַ. שָׁמְרוּ הַפַּרְדֵּס, וְהָיוּ יוֹשְׁבִים וְהֵם מְרִיחִים הַבִּכְרִיּוֹת. אָמַר הַחִגֵּר לַסּוּמָא: בִּכְרִיּוֹת נָאוֹת אֲנִי רוֹאֶה בַּפַּרְדֵּס, בֹּא וְהַרְכִּיבֵנִי, נָבִיא וְנֹאכְלֵם. הִרְכִּיב חִגֵּר עַל סוּמָא, הֱבִיאָן וְאָכְלוּ שְׁנֵיהֶם. לְיָמִים בָּא הַמֶּלֶךְ בִּקֵּשׁ אֶת הַבַּכְרִיּוֹת לֹא מְצָאָן. אָמַר לְחִגֵּר, מִי אֲכָלָן? אָמַר לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ לִי רַגְלַיִם?! אָמַר לְסוּמָא: אַתָּה אָכַלְתָּ אוֹתָם. אָמַר לוֹ: כְּלוּם יֵשׁ לִי עֵינַיִם?! הִרְכִּיב הַמֶּלֶךְ אֶת הַחִגֵּר עַל הַסּוּמָא, אָמַר לָהֶם: כְּעִנְיָן שֶׁגְּנַבְתֶּם אֶת הַבִּכְרִיּוֹת, וַאֲכַלְתֶּם שְׁנֵיכֶם, כָּךְ אֲנִי דָּן אֶתְכֶם.
וְאַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ עוֹשֶׂה, מֵבִיא אֶת הַנְּשָׁמָה, וְזוֹרְקָהּ בְּגוּף...
תנחומא
ההבחנה בין גוף ונשמה (נפש, רוח) כאילו אֵלוּ שתי ישויות נפרדות, מעלה כמה שאלות מעניינות.
על פי מדרשים אחרים מתנחומא, הגוף נוצר מאותה 'טיפה סרוחה', ורק לאחר מכן נוטל האל נשמה, ומכניסה באותה טיפה. הנשמה יודעת לדבר עם האל גם כשהיא מנותקת מהגוף. במותו של אדם נפרדת הנשמה מהגוף, ושבה אל האלוהים. לנשמות קיום אינסופי, לפחות על פי חלק מהמדרשים, בעוד לגוף יש תאריך תפוגה או התפוגגות.
הנה כמה מהשאלות העולות למשמע רעיון זה: האם נשמה שניתקה מגופו של אדם בעת מותו תוכל לחזור ולהיכנס בגוף חדש של אדם העומד להיוולד? מי אחראי למעשיו הטובים והטובים פחות של אדם – הגוף או הנשמה? האם האדם נשפט על מה שעשה בעולם הזה אחרי היפרדות הנשמה מהגוף?
על פי הנמשל, התשובה לשאלה האחרונה היא ברורה מאד: גם אם הופרדה הנשמה מהגוף, אלוהים ישפוט את הנשמה ואת הגוף ביחד. זה, כמובן, מעלה שאלות לא פחות מעניינות: מה גורלם של הגוף ושל הנשמה לאחר שנשפטו? האם ההשלכה לגיהנום על חטאיו של אדם היא מנת חלקו של הגוף, או של הנשמה? המדרש שלפנינו לא עונה על השאלות האלה, ומעניין יהיה לחפש מדרשים נוספים העוסקים בכך.
וכעת לצימוק שבמדרש, הוא, כמובן, המשל. יש בו הומור שנון, המציג בפנינו מלך פיקח, היודע להתמודד עם השומרים הערמומיים של הפרדס שלו. תשובותיהם לשאלת המלך מי אכל את הבכריות (תאנים או רימונים בַּכּוּרוֹת?) דומות לתשובתו של קין לאלוהים בגן העדן: 'השומר אחי אנכי?'. אבל הם באמת מונו כשומרים, ועל כן מחליט המלך לענוש אותם, אם יתברר שהם אחראים לחַפְלָה שנעשתה בפירות הפרדס. איך גילה המלך את הטריק שאִפְשֵׁר לשני מוגבלים אלה להגיע אל הפרי האסור, לא ברור, אבל תגובתו מראה על חוש דרמטי מצוין. במקום לספר להם מה גילה, הוא פשוט מרכיב את החיגר על גב הסומא, וכך מעמידם למשפט!
את אלוהים קשה לרמות באמצעות תעלול כזה, אבל למעשה אנו לומדים מהמשל כלל חשוב לחיים, שכדאי ליישמו בעת הצורך, ולאו דווקא למעשים אסורים: על המגבלות של כל אחד מאיתנו, המונעות מאיתנו לכאורה להצליח במשימה כלשהי, יכולים אנו להתגבר, אם נשתף פעולה. ישלים כל אחד מאיתנו את החסר לו באמצעות מעלות חברו.