כַּאֲשֶׁר בָּא רַב דִּימִי מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְבָבֶל, אָמַר: עוֹף אֶחָד יֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם, וְ"כְּרוּם" שְׁמוֹ, וְכֵיוָן שֶׁחַמָּה זוֹרַחַת, הֲרֵיהוּ מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִין. (בַּבְלִי בְּרָכוֹת)
בָּשָׂר וָדָם מְבַקֵּשׁ לָצוּר צוּרָה - כַּמָּה סַמְמָנִין צָרִיךְ לְהָבִיא, עַד שֶׁלֹּא צַר אוֹתָהּ, אֲבָל הקב"ה הוּא צָר צוּרָה מִתּוֹךְ טִפָּה אַחַת. בֹּא וּרְאֵה הַטַּוָּס, שֶׁבּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִינֵי צִבְעוֹנִין, וְהוּא נוֹצָר מִטִּפָּה אַחַת שֶׁל לֹבֶן. (מִדְרַשׁ תַּנְחוּמָא)
מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְאוֹהֲבוֹ: מִתְאַוֶּה אֲנִי לִרְאוֹת טַוָּס עַל שֻׁלְחָנִי. הָלַךְ אוֹהֲבוֹ מִיָּד, וְהֵבִיא אֶת הַטַּוָּס, וְהֶעֱמִידוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן. רָץ לְהָבִיא אֶת הַמַּאֲכֶלֶת לְשׁוֹחֲטוֹ. צָוַח הַמֶּלֶךְ, וְאָמַר לוֹ: מָה אַתָּה עוֹשֶׂה?! וְכִי כָּךְ אָמַרְתִּי לְךָ: מִתְאַוֶּה אֲנִי לִרְאוֹת טַוָּס עַל שֻׁלְחָנִי שָׁחוּט? אֶלָּא עוֹמֵד, וְעַל שֶׁהֵבֵאתָ אֶת הַסַּכִּין, הֲרֵי פַּסְיוֹן לְפָנֶיךָ. שְׁחוֹט אוֹתוֹ תַּחַת הַטַּוָּס! (מִדְרַשׁ אַגָּדַת בְּרֵאשִׁית)
האם הכרום הוא הטווס? קשה להכריע בסוגיה זואולוגית זו. אין ספק, שהטווס מצטיין בגוונים רבים של נוצותיו, ושעוף זה היה מוכר בתקופת התלמוד. יש אומרים, כי התוכיים הנזכרים בספר מלכים, גם הם טווסים, שהובאו לארץ ישראל מתת היבשת ההודית כבר בימי שלמה המלך.
מהי ההתהפכות לכמה גוונים? מדובר בצבעים 'מבניים' או 'פיסיקליים', שאינם תוצרים של פיגמנטים, כי אם של שבירה פיסיקלית של קרני האור על ידי הנוצות. גם הצופית והזרזיר מתאפיינים בצבעים כאלה. צבע הנוצות משתנה בהתאם לזווית פגיעת קרני השמש בנוצות, ולכן אומר המדרש ממסכת ברכות, כי הוא 'מִתְהַפֵּךְ לְכַמָּה גְּוָנִין' עם הופעת השמש.
הטווס נחשב בימי קדם לעוף כשר למאכל, אך במרוצת הדורות הלכו והתמעטו אוכלי טווסים, פרט ליהדות איטליה, שהמשיכה ליהנות מבשר הטווס עד המאה ה-19.
יופיו של הטווס היה לשם דבר, והמדרש השלישי מספר על מלך, שביקש לראות טווס על שולחנו, ואותו טווס כמעט שנשחט, כי משרתיו חשבו, שהוא רוצה לראותו על הצלחת... במקום הטווס נשחט פסיון, שהוא קרוב משפחה של הטווס.