מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יַנַּאי, שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, וְרָאָה אָדָם אֶחָד, שֶׁהָיָה מְשֻׁפָּע בְּיוֹתֵר. אָמַר לוֹ: יַשְׁגִּיחַ רַבִּי לְהִתְקַבֵּל אֶצְלֵנוּ? אָמַר לוֹ: הֵן. הִכְנִיסוֹ לְבֵיתוֹ, הֶאֱכִילוֹ וְהִשְׁקָהוּ. בְּדָקוֹ בְּמִקְרָא, וְלֹא מְצָאוֹ, בְּמִשְׁנָה - וְלֹא מְצָאוֹ, בְּאַגָּדָה - וְלֹא מְצָאוֹ, בְּתַלְמוּד - וְלֹא מְצָאוֹ. אָמַר לוֹ: טֹל, וּבָרֵךְ. אָמַר לוֹ: יְבָרֵךְ יַנַּאי בְּבֵיתוֹ.
אָמַר לוֹ: יָכוֹל אַתָּה לוֹמַר מַה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר לְךָ? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אֱמֹר: אָכַל כֶּלֶב פִּתּוֹ שֶׁל יַנַּאי.
עָמַד וּתְפָסוֹ. אָמַר לוֹ: יְרֻשָּׁתִי אֶצְלְךָ, וְאַתָּה מוֹנְעָה מִמֶּנִּי! אָמַר לוֹ: מַהִי יְרֻשָּׁתְךָ אֶצְלִי? אָמַר לוֹ: פַּעַם אַחַת עָבַרְתִּי לִפְנֵי בֵּית סֵפֶר, וְשָׁמַעְתִּי קוֹל תִּינוֹקוֹת שֶׁאוֹמְרִים: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב" - מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַנַּאי, לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא קְהִלַּת יַעֲקֹב! אָמַר לוֹ: "לָמָּה זָכִיתָ לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנִי?". אָמַר לוֹ: מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר רַע, וְהֶחֱזַרְתִּי לִבְעָלָיו, וְלֹא רָאִיתִי שְׁנַיִם מְרִיבִים זֶה עִם זֶה, וְלֹא עָשִׂיתִי שָלוֹם בֵּינֵיהֶם. אָמַר לוֹ: כָּל-כָּךְ דֶּרֶךְ-אֶרֶץ אֶצְלְךָ, וּקְרָאתִיךָ כֶּלֶב?!
ויקרא רבה
ר' ינאי היה מתלמידיו של ר' יהודה הנשיא, מראשוני האמוראים של ארץ ישראל ומייסד בית המדרש בעכברה שליד צפת. הוא נזכר פעמים רבות בתלמודים.
מילה אחת סתומה – משמעותה קריטית להבנת הסיפור. נאמר על האורח של ר' ינאי 'שֶׁהָיָה מְשֻׁפָּע בְּיוֹתֵר'. המילה 'מְשֻׁפָּע' קשורה למושג 'שֶׁפַע'. אם ר' ינאי פוגש בדרך אדם לא מוכר לו, והוא מבחין, שהוא משופע ביותר, יתכן שהכוונה לכך, שמראהו של האדם היה מכובד, ורמז לאפשרות, שהאיש עשיר ומכובד. אפשרות אחרת: משהו קרן ממראהו ומהתנהגותו של האיש, משהו שהעיד על שפע פנימי, ואותו משהו סיקרן את ר' ינאי.
ר' ינאי הזמין את האיש להתארח בביתו, וכנהוג במנהגי הכנסת אורחים הוא האכיל והשקה אותו תחילה. רק אז רצה המארח לתהות על קנקנו של האורח, והוא שוחח אתו בענייני תורה, ונתברר כי האיש אינו בקי – לא בתורה, לא במשנה, לא בהלכה ולא באגדה. האכזבה היתה רבה, מה גם שהאורח כבר נהנה מיחסו המפנק של המארח, יחס שהיה נהוג על פי רוב כלפי תלמידי חכמים בלבד.
גישתו של ר' ינאי אל אורחו הבור נעשית עתה גסה ותוקפנית יותר. הוא חותר לסיום הפארסה הזאת, והוא אומר לו בקיצור לקוני: 'טול וברך!'. זה האות לסיום הארוחה והאירוח – נטילת ידיים וברכת המזון. אחריהן אפשר להורות לאורח לצאת מהבית ולאפשר למארח לשוב לעניינים החשובים של לימוד תורה. האורח אינו משתף פעולה, והוא אומר: 'יברך ינאי בביתו'. גם תשובה קצרצרה זו רומזת למשהו – אולי על כך, שהאורח אינו יודע אפילו לברך ברכת המזון, או שהוא חש בצינה הנושבת מכיוונו של ר' ינאי, ועל כן אין הוא רוצה לברך. ר' ינאי כבר כועס, מאבד שליטה, ושואל את האורח, אם הוא יכול לפחות לחזור על דבריו שלו – כלומר לברך על ידי חזרה על פסוקי ברכת המזון, שהמארח יאמר. זו גישה פטרונית ומתנשאת. לאחר שהסכים האורח, פולט ר' ינאי מפיו את המשפט המשפיל: 'אֱמֹר: אָכַל כֶּלֶב פִּתּוֹ שֶׁל יַנַּאי'.
איך מסיימים אירוע כל כך מביך? האורח תופס פיקוד, ומוביל את הצעדים הבאים. הוא אומר לר' ינאי: : 'יְרֻשָּׁתִי אֶצְלְךָ, וְאַתָּה מוֹנְעָה מִמֶּנִּי'! ר' ינאי תמה על הדברים הסתומים האלה. על איזו ירושה הוא מדבר?
האיש מספר לו מעשה שהיה. פעם, בעוברו ליד בית ספר, שמע את התלמידים משננים את הפסוק מספר דברים: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". למרות השכלתו המצומצמת הבין האיש, שהתורה היא מורשה או ירושה, ולא סתם ירושה, כי אם ירושה לקהילת יעקב כולה. את הפסוק הזה מבין האיש כאמירה, שהתורה שייכת לכל העם, ולא ליחידי סגולה בלבד. משמע – זו הירושה שלי, ואתה, ר' ינאי, הבקי בתורה, מונעה ממני בזאת, שבמקום ללמדני אתה בוחן אותי, ואף נוזף בי על שאיני מלומד. ורע מכל - אתה סבור, שמשום שמלומד אינני, איני זכאי להכנסת אורחים בביתך, ואף מכנה אותי 'כלב'!
ר' ינאי שומע את הנזיפה של האורח. דבר אחד עדיין מטריד אותו. עת פגש את האיש בדרך, ראה שהוא משופע ביותר, כלומר התרשם מהופעתו, וחשב, שיש בו, באיש הזר, משהו מיוחד ומכובד. על כן הוא שואל את האורח: "לָמָּה זָכִיתָ לֶאֱכֹל עַל שֻׁלְחָנִי?". גם את האמירה הזאת ניתן לפרש ביותר מדרך אחת. האם יש בדברים אלה הכרזה, כי האיש לא היה זכאי להכנסת האורחים היפה הזאת? או אולי זו תמיהה מה קרן ממראהו של האיש, שהביא אותו, את ר' ינאי, להזמינו לביתו? או שמא סבור ר' ינאי, כי מן השמים כיוונו את מהלך העניינים, וזאת משום ששם למעלה הכירו בתרומיותו של האיש, למרות שתלמיד חכם איננו. כך או כך, האורח מספר למארח מעט על עצמו: 'מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר רַע, וְהֶחֱזַרְתִּי לִבְעָלָיו, וְלֹא רָאִיתִי שְׁנַיִם מְרִיבִים זֶה עִם זֶה, וְלֹא עָשִׂיתִי שָלוֹם בֵּינֵיהֶם'. את ההתנהגות המוסרית הגבוהה הזאת ניתן לרכוש גם על ידי חינוך מהבית, גם בלי ללמוד פסוקי תורה או תלמוד.
'מִיָּמַי לֹא שָׁמַעְתִּי דָּבָר רַע, וְהֶחֱזַרְתִּי לִבְעָלָיו' – אם מישהו חוטא בדברי שקר או אלימות, ביחוד אם הם מופנים כלפיך – רשאי אתה להוכיחו או להחזיר לו כגמולו. אבל אם בוחר אתה לוותר על כך, עלית למדרגה גבוהה יותר של צדיקות, ותרמת לאפשרות של פיוס. זה לא עניין של צדק, כי אם של דרכי שלום. זה דורש ממך התאפקות, הבלגה, ואם הפגיעה בך נעשתה בציבור – אף ויתור על כבוד.
'לֹא רָאִיתִי שְׁנַיִם מְרִיבִים זֶה עִם זֶה, וְלֹא עָשִׂיתִי שָלוֹם בֵּינֵיהֶם' – מה לי ולהם, לשניים הרבים זה עם זה? קל יותר להתרחק, ולראות ממרחק איך הם ממשיכים לפגוע זה בזה. אתה לא בעסק... אבל אם יכול אתה, מתוך אהבת השלום, לקחת את הסיכון להיפגע בעצמך, ולהתערב כדי לנסות לפייס בין השניים – עשית מצווה גדולה. מילדות זכורות לי קטטות מעין אלה, כשצד שלישי מתערב בכוחניות רבה, לכאורה כדי להפריד בין הניצים, אך למעשה כדי להפגין כוח. לא לזה התכוון האורח. הוא דיבר על כוונה כנה להביא רוח של אהבה, הבנה ופיוס אל תוך הקטטה. זה אפשרי, כאשר אדם נייטרלי נכנס לתוך המריבה ללא כל אינטרסים אישיים, פשוט מתוך אהבת אדם ורצון טוב.
תגובתו של ר' ינאי לשיעור שלימד אותו האורח – 'כָּל-כָּךְ דֶּרֶךְ-אֶרֶץ אֶצְלְךָ, וּקְרָאתִיךָ כֶּלֶב?!' מעידה על החרטה שלו על האירוח המבזה, שהעניק לאורחו. הוא יודע כי 'דרך ארץ קדמה לתורה'. נכונותו הנרמזת של האורח ללמוד תורה מפיו של ר' ינאי מצביעה על האפשרות, כי מי שיש לו דרך ארץ, לעולם לא מאוחר בשבילו ללמוד תורה, בעוד שמי שלמד תורה הרבה, אך במהלך השנים איבד את ה'דרך ארץ' – אולי יקשה עליו יותר לשוב ולהיות 'מֶענטש'...