שָׁנוּ חֲכָמִים: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הָיוּ מִתְפַּלְּלִין עַל קָרְבַּן אֲחֵיהֶם, קָרְבְּנוֹת הַתָּמִיד שֶׁמַּקְרִיבִים בְּמִשְׁמָרָם, שֶׁיִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן, וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד, הַמְּצוּיִים בְּעָרֵיהֶם, מִתְכַּנְּסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְיוֹשְׁבִין אַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת בְּמֶשֶׁךְ אוֹתוֹ שָׁבוּעַ: בְּשֵׁנִי בְּשַׁבָּת, בִּשְׁלִישִׁי, בִּרְבִיעִי, וּבַחֲמִישִׁי. בְּשֵׁנִי הָיוּ מִתְעַנִּים עַל יוֹרְדֵי הַיָּם שֶׁיִּנָּצְלוּ מִסַּכָּנוֹת, מִפְּנֵי שֶׁנִּבְרָא הַיָּם בְּיוֹם הַשֵּׁנִי. בַּשְּׁלִישִׁי — עַל הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת, שֶׁהֲרֵי יָבְשָׁה הָאָרֶץ בְּיוֹם זֶה. בָּרְבִיעִי עַל אַסְכָּרָא (מַחֲלָה מִדַּבֶּקֶת) שֶׁלֹּא תִּפּוֹל עַל הַתִּינוֹקוֹת, לְפִי שֶׁבַּיּוֹם הָרְבִיעִי נִרְמְזָה קְלָלָה ('מְאוֹרוֹת' = 'מְאֵרוֹת'). בַּחֲמִישִׁי עַל עֻבָּרוֹת (נָשִׁים הָרוֹת) וּמֵינִיקוֹת, לְפִי שֶׁבְּיוֹם זֶה הִתְחִילָה בְּרִיאַת יְצוּרִים חַיִּים. עַל עֻבָּרוֹת הָיוּ מִתְעַנִּים — שֶׁלֹּא יַפִּילוּ, וְעַל הַמֵּינִיקוֹת — שֶׁיָּנִיקוּ אֶת בְּנֵיהֶן כָּרָאוּי. וּבְעֶרֶב שַׁבָּת לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, קַל וָחֹמֶר בַּשַּׁבָּת עַצְמָהּ שֶׁלֹּא הָיוּ מִתְעַנִּים.
וְשׁוֹאֲלִים: בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מָה טַעַם לֹא יִתְעַנּוּ? אָמַר ר' יוֹחָנָן: מִפְּנֵי הַנּוֹצְרִים, שֶׁזֶּה יוֹם הַשַּׁבָּתוֹן שֶׁלָּהֶם, וְיֹאמְרוּ שֶׁאַף יִשְׂרָאֵל מַחְשִׁיבִים אוֹתוֹ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִפְּנֵי נְשָׁמָה יְתֵרָה, שֶׁאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵרָה נִתְּנָה בּוֹ בָּאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ" (שמות לא, יז). כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת וְגָמַר שְׁבִיתַת הַשַּׁבָּת — וַי, אָבְדָה נֶפֶשׁ יְתֵרָה שֶׁל שַׁבָּת. וּבְיוֹם הָרִאשׁוֹן הוּא עֲדַיִן חָלוּשׁ מֵחֲמַת חֶסְרוֹנָהּ.
בבלי תענית
'מַעֲמָד' היא מחלקה של ישראלים שהיתה מתאספת – בְּתוֹרָהּ, למשך שבוע אחד - לתפילה ולקריאה במעשה בראשית בזמן הקרבת קרבנות ציבור. כדרך שהיו הכוהנים מחולקים לעשרים וארבע משמרות, כך היו הישראלים מחולקים לעשרים וארבע מעמדות, מעמד כנגד משמר. כאשר היה משמר הכוהנים עולה לעבוד בבית המקדש, היו חלק מאנשי המעמד עולים עמו כדי לעמוד בעזרה כשליחי כל ישראל בשעת הקרבת קרבנות ציבור, ואילו שאר בני המעמד היו מתאספים בבתי כנסיות בעריהם, ומרבים בתפילה שיתקבלו קרבנות ישראל ברצון, וקוראים במעשה בראשית, כדי להודיע על הקשר שבין עבודת המקדש וקיום העולם, כמו שאמרו: "אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ", ש"כל זמן שעבודת בית המקדש קיימת, העולם מתברך על יושביו וגשמים יורדים בזמנם". (מתוך אתר 'ויקישיבה').
'אנשי המעמד', על פי המסורת, היו אנשים זקנים או מכובדים מכלל שבטי ישראל (שאינם מבני שבט לוי), שנבחרו ללוות בדרך של תפילה ותענית את פעולתן של משמרות הכוהנים בבית המקדש. זו היתה דרך יפה לחבר את הנעשה בבית המקדש בירושלים עם כל קהילות ישראל, הפזורות בארץ, ואולי גם בגולה. על פי המסורת, מנהג זה של אנשי המעמד נקבע כבר בתקופת בית ראשון. לכל משמרת של כוהנים, אחת מה-24, היתה קבוצה של אנשי מעמד, וכך, באותו שבוע שבו אותה משמרת שרתה במקדש, אנשי המעמד שלה עשו את שלהם בכל רחבי הארץ.
על פי הכתוב במסכת תענית, היו בקרב המעמד גם 'אנשי משמר', שעלו לירושלים ללוות את פעולות המשמרת הכוהנית שלהם ולשרת אותם. אלה שנשארו בבית, התפללו וצמו באותו שבוע בבתי הכנסת. על פי המסופר פה, מנהג זה נתקיים רק בימים שני עד חמישי. בערב שבת ובשבת לא נתקיים המנהג בשל קדושת היום. גם ביום ראשון לא נתקיים מנהג אנשי המעמד. הסברו של ר' יוחנן לאי קיום המנהג ביום ראשון הוא הסבר תמוה משהו, שכן הוא מנמק את הדבר בהימנעות מהתגרות בנוצרים, שיום ראשון הוא היום הקדוש שלהם. בימי בית ראשון עדיין לא היו נוצרים... הסברו של ריש לקיש, בן דורו וחברו של ר' יוחנן, שונה: במוצאי שבת נלקחת הנשמה היתרה, בה זכה האדם לכבוד יום השבת, ועל כן ביום ראשון הוא עדיין במצב של אפיסת כוחות.
מעניינת ההבחנה בין תפילותיהם של אנשי המעמד בארבעת ימי השבוע, והקישור התוכני שעושים חז"ל בין התפילה ליום המתאים לה בשבוע בריאת העולם. ביום ב', שבו נברא הים, מתפללים לשלומם של יורדי הים (היום היו ממירים זאת לתפילה ליושבים בפקקים). ביום ג', שבו יבשה הארץ, מתפללים לשלומם של ההולכים במדבריות. ביום רביעי – תפילה מיוחדת לכבוד התינוקות, שלא יחלו באסכרא (דיפתריה), מחלה שהפילה חתיתה על האנושות עד המאה העשרים, עת נמצא חיסון יעיל נגדה. הקישור בין יום רביעי לאסכרא הוא תרגיל לשוני מעניין. ביום ד' נבראו המאורות, והאסכרא היא מְאֵרָה (ביידיש זה לא נשמע יותר טוב). יום ה', שבו נבראו היצורים החיים, הוא יום מתאים לתפילה לשלום הנשים היולדות והמיניקות.
מנהג זה, של תפילות ותעניות אנשי המעמד, ביטא בדרך מרשימה את רעיון אחדות העם והערבות ההדדית של בני העם. בכל עיירה או כפר בו חיו יהודים היו מתכנסים בבית הכנסת יהודים, השייכים למעמד של אותו שבוע, ותומכים בעבודת הכוהנים בבית המקדש, שגם היא מכוונת לטובתו ולשלומו של עם ישראל כולו, וכך זוכים יהודים מכל רחבי הארץ לקחת חלק בדאגה המתמדת לשלומו של כל עם ישראל. מנהג זה חיזק גם את הקשר שבין היום שבו אנו חיים עכשיו לבין היום המקביל בשבוע הבריאה.