מה שבא לישראל על ידו, ועל אשר חותמים בית דוד בחותמו צורת זבוב:
בימי מלכות פרס עמד מלך אחד חסר דעת, ועלה בלבו להכרית את זרע המלוכה. ויחפש כל זרע דוד בכל מלכותו, ויהרגם, ויאסור את קרוביהם וחתניהם וכל מודעיהם בבתי כלאים, ויענם, ויצו לשפוך מרק פגוליהם עליהם לטמאם ולטנפם בבישולי נבלתם, ויגזור על עולליהם לרטש והרותיהם לבקע. ובחמלת ה׳ על זרע בית דוד נותרה כלה של אחד מאנשי בחוריהם, אשר נהרג בימי כלולותיה אחר היות לה הריון. ויחלום המלך והנה עומד בגינת ביתן, ובו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, וידע כי לא לו הגינה ההיא, וישליך פריו לארץ בחמת קנאתו, וישב אחר בקשו לחקור עוד אם נותר שורש לעקרו, מלהשאיר שורש מפריח ומעניף לאחר זמן. וימצא שורש אחד, ובו כעין ענף צומח מהארץ, וירם הגרזן לשחתו, והנה זקן אחד עומד לעומתו, והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי, ויגער בו (הזקן) גערה גדולה, ויזעק זעקה גדולה ומרה, ויחטף הגרזן מידו, ויתקעהו במצחו (של המלך), וישפוך דמו על פניו וזקנו, ותקרב נפשו למות. ויפול על פניו ארצה, ויבך ויתחנן לו, ויאמר: בי אדוני! תפול נא תחינתי לפניך לבלתי השחיתני, כי מה עשיתי לך, ומה היה עווני וחטאתי כי באת אלי לאבדני? ויענהו הזקן ויאמר לו: המעט זה מתגמולי רעתך, כי באת לגני להשחיתו? אם פרי נחמד ראית, למה לא אכלת ממנו וגם לתת לכליך? ואם עץ מאכל תאבת, למה לא נטעת לך מהם? ולא דייך, שעקרת ענפים ועלים ופרחים וצמחים ופירות, אלא שבאת לעולל אחריהם ולעקור מלהשאיר שורש צומח! ואני נאנחתי על גני, אשר נטעתי והשקיתי וגידלתי כמה שנים, ולא נשאר לי מכל הגן כי אם שורש זה. ואמרתי - אולי יש תקוה ממנו, ותהי זאת נחמתי, להשקותו ולגדלו עד עלות ענפיו, ולחדש את כל גני מנטיעותיו. ותרם גרזנך גם עליו להשחיתו, לבלתי השאיר לגני שום שורש משריש, ובגובה לבך תאמר, כי צדיק אתה בעיניך! הלא זה עוון פלילי, ומעט זה מתגמולי תועבותיך, כי אם להסיתך מארץ החיים, ולמחות זכרך מתחת השמים! ויוסף המלך, ויבך לפניו, ויפול על רגליו, וירצה ויתחנן לו, ויאמר: בי, אדוני! הסכלתי עשה, ועתה אחרי שובי ניחמתי, ואחרי היוודעי ספקתי על ירך. ועתה תיקר נא נפשי בעיניך, ואל תמיתני, כי ערבתי עלי באמת להשקות הצמח הזה מים לעתים מזומנים, ולפקוד אותו לרגעים, ולשמרו יומם ולילה, עד עשותו חוטרים כארז אדיר, ואטע מנצריו כל ערוגת גנך, עד שובו כאשר היה. ואשר עשיתי - כַּפֵּר לי, באשר שגיתי. וייקץ המלך משנתו וימצא דמו צף במשכבו, ויצר לו, ותתפעם רוחו עד אור הבקר, וישכם ויקרא לכל חכמיו ואנשיו, ויספר להם צרתו, ויחרישו כי לא מצאו מענה להשיב. ויען אחד ממשרתיו, ויאמר: אדוני המלך, הלא ידעת כי חכמי היהודים, מזרע מלכותם היו למלכים (יועצים) בגלותם, וכל צרכי המלכות [מסורים בידיהם], והמלכים שקדמוך מְזַמְּנִים להם די חוקם ומתנותם דבר יום ביומו, למען יפתרו ויגידו להם דברי חידות, וכל חכמה, וסעיפי לילה וחלומותיהם, ואתה יעצת לאבדם ולהרגם, והמה נכלאים בבית כלאים, ומעונים ב(א)זיקים בבית משמרתם. ועתה, אם ישר בעיניך לחפש מיתר תחכמוניהם הנתונים בכלא זקן אחד מבין, לעמוד לפניך, לספר לו חלומך, ולשמוע מה בפיו, אפשר תמצא בו מענה. וייטב הדבר בעיני המלך. ויצו להביא אליו מתחכמוניהם, ולשנות לו בגדי כלאו, ולעמוד לפניו, כי שאלה נצרכה לו, ונתעלמה מעיני חכמיו, ובהם פלילי חכמה, וכל רז לא אניס להו. ויבוא עבד המלך, ויאמר אליהם כדברי המלך. ויען אחד מישישי החכמה, והוא אשר היה מתחתן לו אחד מבחורי המלכות לבית דוד, ונהרג בימי חתונתו, ויאמר: אני אעמוד לפני המלך, ואגיד לו את כל לבו! ויאמרו לו רעיו המוכלאים: מה לך למהר לדבר הזה, כי לא ידעת את השאלה שתיבחן בה? ויאמר להם: חלום חלם המלך, וכמו שראה הוא, גם אני ראיתי כן, ופתרונו ידעתי. ויכירוהו רעיו, ויאמרו לו: ה׳ אלהיך יהיה בעזרתך, וימשוך לו חן וחסד לדבר לפני המלך, ולא תבוש! ויאמר לו עבד המלך: רחץ וסוך, הנה לך בגדים. קח ותחלוף, ותשנה בגדי כלאך, כי מצוות המלך היא. אז נשבע הזקן שלא יעשה כן, ולא ישנה בגדי כלאו, עד עמדו לפני המלך. וילך וידבר לפני המלך, ומראה אבלו נראה עליו, וריח זוהמא של המרק הנשפך, וצחנתו עולה, וכל עין רואה אותו בוכה. ויאמר המלך: חלום חלמתי, ופותר אין אותו. התדע לשמוע חלום לפתור אותו? ויאמר לו: הלא לאלוהים פתרונים! ספר נא לי, אדוני המלך, או אם אתה רוצה - אספרנו לך אני. ויאמר המלך: אם תדע לספרהו – ספר! ויספרהו לו, וכל אשר שכח ממנו הזכירהו, ויתמה המלך, ויאמר: אם יש להימין ולהשמאיל מכל אשר דברת, אמנם עתה פתרהו, כי מופת הוא לך! ויחל לפתרהו, ועיניו תזלנה דמעות, ואמר לו: אדוני המלך! הגן אשר ראית, משפחת בית דוד היא, והאילנות אשר בו, גדולים וקטנים, הם בניו וזקנים ובחורים ועוללים, והפירות אשר הם נחמד למראה וטוב למאכל, הם החכמים המשכילים בכל חכמה ומביני מדע, עושי חסד ופועלי צדק, ואשר עמדת בחמתך על הגן להכרית ממנו כל עץ וענף ועלים יחד, הוא אשר גזרת להרוג אותם והרותיהם לבקע, ועולליהם לרטש במכת חרב והרג ואבדן, ובחפשך הגן לראות אם נותר שורש מצמיח לעקרהו, ותמצא לך שורש אחד מצמיח מעל הארץ - אמת הוא, כי נשארת לבית דוד אישה אחת הרה הריון קטן, מקרוב נזרע. וזה אשר ראית בחלום שורש, ואשר הרימות גרזנך עליו לעקרהו ,הוא אשר עלה על דעתך לחפש אחריהם ולכלות זרע המלוכה, והזקן אשר נראה לך גוער עליך וזועק, הוא דוד מלך ישראל, ואשר התחננת לפניו להשקות ערוגותיו עד יהיה צמח ארז אדיר, הוא אשר תחדש ותכרות ברית מהיום הזה והלאה, לשמור ההריון עם כל קרוביהם.
ויענהו המלך: אמנם ידעתי, כי אמת פתרת, ועתה חקור וחפש, אם נמצאת אישה הרה מזרעו, ואעשה עמה חסד, ואשים עיני עליה לטובה, ועל הזרע היוצא ממנה, ואמלא את כל אשר ערבתי לגדלו ולנשאו כל ימי היותי על פני האדמה. וישמע הזקן את הדברים האלה, ולא יכול להתאפק, וישא קולו, ויבך, ויאמר: אדוני המלך, אמת היא ששתיתי כוס התרעלה, ומציתי קובעתה, כללתי בתי עם בחור אחד ממבחר בחוריהם, ובימי שמחתו עמה גזרת להשמיד את כל בית דוד, ויאבד (החתן) בתוכם, ונאסרתי אני וקרוביהם ויודעיהם, ותשאר בתי אלמנה עגונה זה כמה חדשים, ולא אדע אם היה לה הריון אם לא. ויאמר המלך: לך לביתך, ואמור לבתך - הנה פתחתיך היום וכל חבריך המוכלאים עמך, והנה צוויתי לבלתי ענותכם עוד, ועיני אשים עליכם. ויסר המלך טבעתו מידו, ויתנה לו על כל הדברים האלה. ויתירו כל האסורים, וילך הזקן אל ביתו, ויגידו לו, כי נתן ה׳ הריון לבתו, וישמח ויודה לה׳, וישמחו כל ישראל. וישב הזקן אל המלך, ויגד לו, וישמח גם הוא, ויקרא לסריס אחד ,ויצווהו לפנות לשכה בחצר בית המלך להרה וכל כלי תשמישה ומצעיה, ולהביא הנערה אליו. ויכינו לה הכל כמצוות המלך בכבוד גדול עם אביה וקרוביה, ויבהל את משרתיו להמציא לה מיטתה ומגדיה בעתות הקיץ והחורף, לא יעדרו דבר כיד המלך. וימלאו ימיה ללדת, ותלד בן, ותקרא שמו בוסתנאי על שם הגן הנקרא בוסתן, הנראה למלך פרס בחלום. ותהי שמחה לישראל, ויתבשרו הקרובים והרחוקים, כי השאיר אלוהים פליטה לדוד, ויזכור רחמיו וחסדיו לבלתי הכרית זרעו, ויהללו את ה׳ אלוהים: "אל תשב פני משיחך, זכרה לחסדי דוד, ולא השיב פניו" וגו' וייגמל בוסתנאי, ויגדל וילמד תורה ומשנה ותלמוד, הלכה וחכמה ותבונה. ויוגד למלך, ויתאב לראותו, ויצו להביאו אליו, וימשוך לו אלוהים חסדו מהוד החסד אשר לדוד, ויעמוד לפניו. ויתמה המלך וכל חכמיו על הנער הלז, ויעמוד לפני המלך מאז עד עת ערב, ולא נענע ראשו, ולא הסיע רגלו. ויבוא זבוב, ויעמוד על רקתו, ויך אותו (הזבוב) וינשכהו, ולא הבריחו, וייטף דמו לפני המלך. ויאמר (המלך): מה זה היה לך? ויאמר: אשר תראה אדוני המלך! וירא, והנה הזבוב אוכל ברקתו. ויאמר לו המלך: למה לא הברחתו מעל פניך? וישיבהו: מוסר זה ירשנו מאבותינו, כי מעת הורדנו מכתר מלכותנו, וחויבנו לעמוד בהיכלי מלך, לא לדבר ולא לצחוק ולא להרים יד בפניהם. וייטב הדבר בעיני המלך, וידע כי איש שכל הוא, ויצו המלך להרכיבו במרכבת המשנה, ולתת לו מתנות כיד המלך. ויקראו לפניו: ככה ייעשה לאיש ראש גלויות ישראל, כי ידע המלך את שכלו וחכמתו. ותרב שמחת ישראל, כי השאיר אלוהים פליטה לדוד. ויצוהו המלך למנות מתחת ידו שופטים, ולהתעסק הוא בכל צרכי המלכות, ולנהג את חכמי ראשי ישיבות, אחד של ימין הוא סורא ובשמאל נהרדעא ופומבדיתא, להיות שופטים ברשותו בכל גבול ישראל. ונמשך המנהג הזה בכל ישראל זמן הרבה, עד עמוד מלך ישמעאל, ושם שופטים ודיינים שידינו לכל הגויים, ואינו צריך לדייני ישראל, אך ראשי גלויות לא נפסקו עד עתה. לכן יש בכל חותם של ראשי גלויות זבוב חתום בחותמיהם על שם המעשה שהיה להנשיא בוסתנאי לפני המלך, שהיה הזבוב על רקתו, ולא הרים ידו וכו׳.
אוצר מדרשים
בוסתנאי בן חנינאי (618–670 לספ'), היה ראש הגולה בבבל, ולפי מקורות מסוימים אף שימש כגאון ישיבת פומבדיתא. סיפור חייו הוא אגדה, והוא מורכב ממוטיבים מוכרים מסיפורים ביוגרפיים אחרים על מנהיגים. סיפור דומה 'הולבש' גם על ראש גולה בבלי אחר, מר זוטרא.
מה נוכל למצוא בסיפור?
השם 'בוסתנאי' מעיד על ארץ מוצאו של הסיפור. 'בוסתן' הוא גן עצי פרי בפרסית, מילה יפה, שחדרה בתקופה זו אל העברית, ואנו עושים בה שימוש עד היום. בבל של תקופת התלמוד ואחריה נשלטה לאורך רוב הזמן על ידי האימפריה הפרסית בגלגוליה השונים. הבוסתן שבחלומו של מלך פרס הוא המשל למשפחת בית דוד, כשעץ פרי אחד מסמל את אחד מבתי האב של משפחה זו, ושורשו הוא הצאצא האחרון של השושלת.
יש לנו בסיפור גם הסבר על מקורו של החותם בצורת זבוב, ששימש ראשי גולה בבבל. הנער בוסתנאי, העומד לפני מלך פרס, מציית למצווה שקיבל מאבותיו, לעמוד ללא ניע, בצייתנות ובסבלנות, ולכבד את המלכות הזרה כבוד גדול. גם משנוחת זבוב על פניו, מתמיד הנער בעמידתו השלווה, כדי לכבד את המעמד. זה המקור לצורת החותם של ראשי גולת בבל.
החלטתו של מלך פרס 'הנבער מדעת' להכרית את זרע המלוכה של היהודים בבבל היא אחד המוטיבים המוכרים בספרות ביוגרפית על ילדותם המיוחדת של מנהיגים. כך מסופר על אברהם, כך מסופר על משה במצרים, כך מסופר על ישוע, וכך מסופר גם על כורש. בחלק מהסיפורים האלה שומע המלך נבואה על תינוק שיוולד, ואשר יפילו מכס מלכותו, ומסיבה זו מחליט המלך למצוא את התינוק ולהורגו. בסיפורנו זה מבצע המלך ממש רצח עם, והנער, שייקרא בעתיד בוסתנאי, הוא נצר לשושלת בית דוד. אביו נהרג זמן קצר אחר נישואיו, כשעוד לא היה ידוע כי אשתו הרה.
את המשך הסיפור מתדלק מוטיב מוכר אחר – החלום, שהוא משל על אותו בוסתן, 'ובו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל', כמו בסיפור גן העדן. בחלומו יודע המלך כי הבוסתן אינו שלו, ובחמת זעמו הוא משמיד את עצי הפרי, וחופר לחשוף שורשים שנותרו מתחת לפני האדמה, להכריתם גם כן. רגע לפני שהוא מצליח במעשהו, מופיע לפניו זקן 'והוא אדמוני עם יפה עינים', רמז ברור לדוד המלך, הבא בחלום להגן על צאצאיו. הזקן הוא בעל הגן. הוא נטע את הגן וטיפח אותו, וכעת הוא תוקף את המלך החולם, חוטף מידיו את הגרזן ופוצעו בראשו. לזעקת התימהון של המלך מסביר לו הזקן, כי הוא בעל הגן, וכי רעה עשה המלך, שבמקום ליהנות מפרי העצים שבבוסתן, הוא משמידם, וכי השורש החשוף, שעמד המלך להמית, הוא השריד האחרון של העצים המפוארים, והיקרים ללבו של הזקן. המלך עומד על טעותו הגדולה, מתחנן על חייו, ומבטיח להגן על השורש, שיצמיח שוב גזע וענפים, וממנו יחדש המלך את הבוסתן כולו.
המלך מתעורר נסער מחלומו הלא מובן. כאן משתלב מוטיב מוכר נוסף, השאול מסיפור יוסף וחלום פרעה. כל חכמי המלך אינם יודעים לפתור את החלום, אחד אחד מהם מזכיר למלך, כי המלכים שקדמו לו הרבו להתייעץ בחכמי היהודים, המנוסים בפתרון חלומות. כמה מאותם חכמים, שלא נהרגו בטבח שערך המלך בבני עמנו, נמצאים בבית הכלא, ממש כמו יוסף, ואחד מהם, הלא הוא אביה של הנערה האלמנה, מתנדב לעמוד בפני המלך ולנסות את מזלו בפתרון החלום החידתי. לפליאתם של חבריו האסורים גם הם, ואשר יראים את הניסיון שיעמיד המלך בפניהם, מרגיע אותם הזקן, באומרו כי את חלומו של המלך גם הוא חלם, וכי הוא יודע את פתרונו. בניגוד ליוסף, שהוצא מבית הכלא, ובגדיו הוחלפו לטובים יותר, כדי לכבד את המעמד של ארמון פרעה, מסרב הזקן, משום מה, להיפרד מבגדיו הצואים והמסריחים. הוא רוצה להביא למלך פרס פתרון נטו, נקי מכל אביזרי רושם.
הזקן מפתיע את המלך, בספרו לו את חלומו על כל פרטיו המדויקים, והמלך הנדהם מבקש מהזקן לבאר את החלום. הבוסתן הוא, כאמור, משפחת המלוכה של בית דוד בגולת בבל, ושורש העץ האחרון הוא עובר, הנמצא עדיין ברחמה של בת הזקן. אותו זקן אדמוני ויפה עינים שבחלום הוא, כמובן, דוד מלך ישראל, ולו הבטיח המלך לטפח ולהגן על נצר אחרון זה לשושלת, ולקיימו בכבוד ובביטחון. המלך מבקש מהזקן העומד לפניו לומר לו מיהי אותה אם לתינוק שעדיין לא נולד, וכאן משלב הסיפור עוד מוטיב מסיפורי יוסף: 'ולא יכול להתאפק, וישא קולו, ויבך', ממש כמו ברגע התוודע יוסף לאחיו. הזקן מגלה למלך, כי בתו היא, וכי נכדו הוא התינוק.
הנערה מובאת לארמון מלך פרס, המקיים הבטחתו לדאוג לכל מחסורה, אחרי ששיחרר מבית הכלא את האסירים היהודיים האחרים. הילד נולד, ומקבל את השם 'בוסתנאי', על שם הבוסתן מחלומו של המלך. כמו משה רבנו בארמון פרעה, גם הוא מקבל טיפול VIP, לומד תורה ומצליח בכל מעשיו. המלך מביאו לעמוד בפניו, והנער החכם מפגין גם את הכבוד והצייתנות, שראשי היהודים טיפחו כמסורת תחת השלטון הזר: 'מוסר זה ירשנו מאבותינו, כי מעת הורדנו מכתר מלכותנו, וחוייבנו לעמוד בהיכלי מלך, לא לדבר ולא לצחוק ולא להרים יד בפניהם'. לפנינו ניסוח ברור מאד של כללי ההתנהגות שסיגלו לעצמם ראשי הגולה כלפי השלטון הפרסי, כללים שעוצבו, ככל הנראה, בתקופות שהשלטון הסביר להם פנים.
כגמול לאותה צייתנות מכבדת אישר המלך לראש הגולה 'למנות מתחת ידו שופטים, ולהתעסק הוא בכל צרכי המלכות, ולנהג את חכמי ראשי ישיבות, אחד של ימין הוא סורא ובשמאל נהרדעא ופומבדיתא, להיות שופטים ברשותו בכל גבול ישראל. זו אותה אוטונומיה שיפוטית שהחזיקו בידיהם ראשי הגולה כל עוד היו היחסים ביניהם לבין השלטון הפרסי תקינים. חלק מסמכויות אלה נשללו עם המעבר לשלטון המוסלמי.
המילה 'בוסתנאי' היתה מוכרת לי משכונת קטמון, הסמוכה לשכונת מגורי בילדותי בירושלים. שם מצוי עד היום רחוב בוסתנאי, וכעת, משקורא אני את האגדה היפה הזאת, יש לרחוב יפה זה משמעות חדשה עבורי.