פַּעַם אַחַת הָיָה דֹּחַק גָּדוֹל בְּלֵיל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּבֵית הַכְּנֶסֶת הַגָּדוֹל בקִיטוֹב, וְצִוָּה הָרַב הַמְּקֻבָּל ר' מֹשֶׁה זִכְרוֹנוֹ לִבְרָכָה, שֶׁיָּסִירוּ הַמִּתְפַּלְּלִים טַלִּיּוֹתֵיהֶם. כֵּיוָן שֶׁהֵסִירוּ טַלִּיּוֹתֵיהֶם, מִיָּד עָמְדוּ רְווּחִים. וּמֶה הָיָה הָעִנְיָן? שֶׁנִּפְטָרִים הַרְבֵּה בָּאוּ לְהִתְפַּלֵּל עִם אֲחֵיהֶם וּלְבַקֵּשׁ תִּקּוּנָם, וְכֵיוָן שֶׁהֵסִירוּ הַטַּלִּיתוֹת, שׁוּב לֹא הָיוּ הַנִּפְטָרִים יְכוֹלִים לְהַסְתִּיר תַּכְרִיכֵיהֶם, וְחָזְרוּ לְקִבְרֵיהֶם. מִכָּאן וָאֵילָךְ נוֹהֲגִים שֶׁאֵין קוֹבְרִים אֶת הַמֵּת בקִיטוֹב בְּטַלִּיתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹא אַחַר פְּטִירָתוֹ לְהִתְעָרֵב עִם הַחַיִּים. שָׁמַעְתִּי מִפִּי רא"י בָּרוּר.
ש.י. עגנון – ימים נוראים
המעשיה החביבה הזאת מהדהדת את האמירה במשנה, מסכת אבות:
עֲשָׂרָה נִסִּים נַעֲשׂוּ לַאֲבוֹתֵינוּ בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ: ... עוֹמְדִים צְפוּפִים וּמִשְׁתַּחֲוִים רְווּחִים.
בבית המקדש זה היה נס. למרות הצפיפות בין העומדים במקדש בחג, בעת ההשתחויה נעשה בדרך נס רווח בין המתפללים, רווח שאיפשר את ההשתחויה.
בבית הכנסת בקיטוב זה לא היה נס. ר' משה הבין מהו הגורם לצפיפות הרבה בבית הכנסת בעת תפילות יום הכיפורים. המקום היה מלא בנפטרי קיטוב, שבאו עטופים בטליותיהם לבקש תיקון לנשמותיהם. משהורה ר' משה להסיר את הטליתות, נעלמה הצפיפות, שכן הנפטרים נחשפו וברחו מבית הכנסת.
על ר' משה מקיטוב (כיום קוטי, אוקראינה) נאמר שהיה מהצדיקים הנסתרים, אשר כל עבודתם וכל תורתם נעשו מבלי שהדבר ייוודע ברבים. הוא היה מתלמידיו של הבעל שם טוב.
ואם תרצו, הסיפור הפנטסטי הזה נולד כדי להסביר מדוע נוצר המנהג לקבור את הנפטרים בקיטוב ללא טליותיהם. זה מה שקרוי סיפור אטיולוגי.