מִי שֶׁחָטָא בְּדָבָר אֶחָד, וַאֲחֵרִים נֶחְשָׁדִים, צָרִיךְ לוֹמַר: אֲנִי הוּא שֶׁחָטָאתִי, כְּדֵי שֶׁלֹּא יֶחְטְאוּ הָעוֹלָם עַל יָדוֹ, שֶׁיִּהְיוּ חוֹשְׁדִים הַכְּשֵׁרִים; וְאִם הוּא בַּחֲבוּרַת בְּנֵי אָדָם, וְנַעֲשָׂה דָּבָר אֶחָד שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, וְלֹא נוֹדַע מִי הַחוֹטֵא, צָרִיךְ שֶׁיֹּאמַר: אֲנִי הוּא שֶׁחָטָאתִי, אעפ"י שֶׁלֹּא חָטָא, וְעַל יְדֵי שֶׁיִּתְוַדֶּה הַחוֹטֵא, לֹא יֵבוֹשׁ כְּמַעֲשֶׂה דְּרַבִּי מֵאִיר. מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, שֶׁבָּאָה לְבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל ר' מֵאִיר. אָמְרָה לָהֶם: אֶחָד מִכֶּם קִדְּשַׁנִי בְּבִיאָה. עָמַד רַבִּי מֵאִיר, וְכָתַב גֵּט כְּרִיתוּת, וְנָתַן לָהּ; וְאַף הַמִּתְוַדֶּה עַל אֲחֵרִים יָכוֹל לוֹמַר: חָטָאנוּ, וְלִכְלֹל עַצְמוֹ עִמָּהֶם, לְפִי שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לְזֶה; וְאִם רָאָה בְּנֵי אָדָם חוֹטְאִים, וְלֹא מִחָה בְּיָדָם, צָרִיךְ לְהִתְוַדּוֹת, אעפ"י שֶׁהוּא לֹא חָטָא; וּכְשֶׁהוּא מִתְוַדֶּה, יִזְכֹּר כֹּל עֲוֹנֹתָיו כַּהֲוָיָתָן, וְאִם אֵינוֹ שָׁב מִמִּקְצָת עֲוֹנֹתָיו, יֹאמַר: אַתָּה יוֹצְרֵנוּ, וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרֵנוּ, וְאַתָּה תַּכְנִיעַ יֵצֶר לְבָבֵנוּ, וּמוּל עָרְלָתֵנוּ, שֶׁלֹּא נַקְשֶׁה עוֹד עָרְפֵּנוּ.
ספר חסידים
ספר חסידים נכתב, על פי ההשערה, על ידי ר' יהודה החסיד (וורמס, המאות 12-13), והוא ברובו ספר מוסר. משמעות המונח 'חסיד' שונה, כמובן, ממושג החסיד בתנועת החסידות, והיא קרובה יותר למשמעות המונח בתלמוד. החסיד הוא מי שמקדיש הרבה אנרגיה נפשית להימנעות מכל חטא.
בקטע שלפנינו אנו מקבלים המחשה לקיצוניות של מושג החסיד. הוא מתחיל במובן מאליו: אם חטאת, ואחרים נחשדים, עליך להתוודות על חטאך. המטרה הראשונה והמובנת מאליה היא ניקוי החשודים מאשמה לא מוצדקת; אבל ההנמקה שמביא ספר חסידים היא אחרת, והיא מעניינת: בהתוודות שלך אתה מונע מאחרים את החטא של האשמת מישהו שלא בצדק.
בהמשך מתוארת סיטואציה בה אתה מצוי בחבורה, ומישהו מביניכם חטא, אך לא ידוע מי החוטא. האם אתה יודע מי החוטא? לא ברור. מכל מקום, ספר חסידים מצפה ממך להתוודות למרות שלא חטאת כלל. הנימוק מוזר: 'עַל יְדֵי שֶׁיִּתְוַדֶּה הַחוֹטֵא, לֹא יֵבוֹשׁ'. האם הכוונה היא לכך, שבעקבות לקיחת האשמה עליך, ייקל על החוטא לאזור אומץ ולהתוודות ללא בושה, שכן הראית לו שזה אפשרי?
הסיפור על ר' מאיר נועד לתת דוגמה למה שנאמר לעיל: אשה באה אל בית מדרשו של ר' מאיר, ולעיני החבורה כולה אמרה: 'אֶחָד מִכֶּם קִדְּשַׁנִי בְּבִיאָה'. זו למעשה כמעט האשמה באונס, שלאחריו אמר הגבר: 'הרי את...'. קידוש בביאה נחשב למעשה לא הגון, גם אם חוקי על פי ההלכה. גם אם נתארסו השניים, והאירוסין היו בהסכמת האשה, החברה ציפתה מהגבר לקיים טקס נישואין פומבי, שיקבל את ברכת הקהילה כולה. האשה מגיעה אל ר' מאיר, ואינה מצביעה על הגבר שעשה זאת, אך היא מצפה לפתרון שיבוא מצד הרב. יתכן שהיא אינה רוצה לבייש בפומבי את הגבר שעשה זאת. ר' מאיר כותב לה גט, כאילו הוא עצמו היה החוטא. בזאת הוא אומר שני דברים: הנישואין ראוי שיבוטלו (אפשר היה לנסות למצוא את האיש ולהציע לו חידוש הנישואין בשטר או בכתובה, בהשתתפות משפחתה), ולמען ביטול הנישואין הלא-כשרים האלה ראוי אפילו שהרב יתנדב לקחת על עצמו את האשמה, ויכתוב את הגט. מתעוררת כאן שאלה הלכתית: אם לא ר' מאיר הוא שקידש את האשה, האם יש לגט שהוא כתב איזה שהוא תוקף? אבל ספר חסידים אינו מציג לפנינו שאלה הלכתית, אלא דילמה מוסרית, וזה הפתרון שהוא מציע.
ומי שמתוודה על אחרים, האם רשאי הוא לומר 'חטאנו'? יש במעשה זה שתי אמירות כוזבות. האחת – לא כולם חטאו, והשניה – המתוודה עצמו לא חטא; אבל ספר חסידים מתיר זאת על סמך העיקרון של 'כָּל יִשְׂרָאֵל עֲרֵבִים זֶה לְזֶה'. נראה שאת הפלונטר של האמירה הכוזבת הזאת ניתן להתיר, אם נחשוב שכל השומע מבין שלא הכל חטאו, אלא שיש פה אחריות קולקטיבית, שאחד מהחבורה מצביע עליה.
המקרה הבא הוא מקרה מאד נפוץ. ראית מישהו חוטא, ולא מיחית בידו. גם על מחדל זה צריך אתה להתוודות (ביום הכיפורים? לפני מי שנפגע? בפני עצמך?). ההמשך מוזר: בעת הוידוי עליך להעביר מול עיניך את כל החטאים האחרים שלך, וזו ההזדמנות לבחון את עצמך, אם כיפרת על העוונות האחרים האלה.
ואם גילית שאינך נקי מעוונות, ושלא כיפרת על כולם, מציע לך ספר חסידים תפילה מתאימה: 'אַתָּה יוֹצְרֵנוּ, וְאַתָּה יוֹדֵעַ יִצְרֵנוּ, וְאַתָּה תַּכְנִיעַ יֵצֶר לְבָבֵנוּ, וּמוּל עָרְלָתֵנוּ, שֶׁלֹּא נַקְשֶׁה עוֹד עָרְפֵּנוּ'.