"הוֹשִׁיעָה ה', כִּי גָּמַר חָסִיד" (תְּהִלִּים י"ב).
מַעֲשֶׂה הָיָה בְּעִיר אַחַת, שֶׁלֹּא הָיָה בָּהּ מֶלַח כְּלָל, וְהָיָה בָּהּ חֲבוּרָה אַחַת שֶׁל חַמָּרִים. אָמְרוּ: נֵלֵךְ וְנָבִיא מֶלַח, וְנִמְכֹּר עַד שֶׁלֹּא יָבִיאוּ אֲחֵרִים. וְהָיָה לָהֶם רֹאשׁ. בָּאוּ אֶצְלוֹ, וְאָמְרוּ לוֹ: נֵלֵךְ. אָמַר לָהֶן: יֵשׁ לִי לַחֲרֹשׁ הַיּוֹם וּמָחָר, אֲבָל הַמְתִּינוּ לִי עַד שֶׁאֶחֱרֹשׁ, וּלְמָחֳרָתִים נֵלֵךְ בְּיַחַד. אָמְרוּ לוֹ: הֵן. בַּבֹּקֶר מֶה עָשָׂה? אָמַר לְאִשְׁתּוֹ: הַסִּימָן הַזֶּה יְהֵא בְּיָדֵךְ. אִם אֲנִי אוֹמֵר לָךְ: תְּנִי לִי אֶת הָעֹל, אַתְּ תְּנִי לִי אֶת הָאֻכָּף; תְּנִי לִי אֶת הַקַּנְקַן - אַתְּ תְּנִי לִי אֶת הַשַּׂק. מֶה עָשָׂה? נָתַן אֶת הַשַּׂק עַל גַּבֵּי הַחֲמוֹר, וְהָלַךְ לוֹ. לַבֹּקֶר עָמְדוּ אוֹתָן (חַמָּרִים), וְהָלְכוּ לְבֵיתוֹ, וְקָרְאוּ לוֹ. אָמְרוּ לָהֶם הַשְּׁכֵנִים: כְּבָר הָלַךְ לוֹ מֵאֶמֶשׁ. וְהֵם, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ כָּךְ, הָלְכוּ לָהֶם בַּדֶּרֶךְ, וּמְצָאוּהוּ חוֹזֵר. אָמְרוּ לוֹ: לָמָּה עָשִׂיתָ כֵּן? אָמַר לָהֶם: אִי אַתֶּם יוֹדְעִין לָמָּה?! אִם הָלַכְנוּ כֻּלָּנוּ בְּיַחַד, הָיְתָה בְּזוֹל. עַכְשָׁו הֵבֵאתִי אֲנִי. עַד שֶׁאַתֶּם בָּאִים, שֶׁלִּי נִמְכֶּרֶת, וּכְשֶׁתָּבוֹאוּ, אַתֶּם תִּמְכְּרוּ בְּיָפֶה. לְכָךְ נֶאֱמַר: "שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ".
מַעֲשֶׂה הָיָה בְּרַבִּי יוֹנָתָן, שֶׁהָיוּ עֲדָשִׁים בְּיֹקֶר, וְהָיָה לוֹ קָרוֹב בָּעִיר. יָרַד אֶצְלוֹ, וְאָמַר לוֹ: עֲדָשִׁים אֲנִי מְבַקֵּשׁ. יֵשׁ מֵהֶן בָּעִיר? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: בְּכַמָּה מוֹכְרִין? אָמַר לוֹ: בְּכָךְ וְכָךְ, וְכָל עֵת שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי, אֲנִי מוֹכֵר לְךָ. לְאַחַר יָמִים הָלַךְ רַבִּי יוֹנָתָן בָּעִיר לְבֵית קְרוֹבוֹ. שָׁאַל בַּעֲדוֹ אָנָה הוּא. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: בַּשָּׂדֶה הוּא. הִמְתִּין לוֹ, וְלֹא בָּא. הָלַךְ וְשָׁאַל לְאֶחָד: יֵשׁ כָּאן עֲדָשִׁים? אָמַר לוֹ: רְצוֹנְךָ בְּחִטִּים? עֲדָשִׁים אֵין כָּאן. אָמַר לוֹ: עֲדָשִׁים אֲנִי מְבַקֵּשׁ. אָמַר לוֹ: תִּטֹּל מִכָּךְ וְכָךְ. הִרְבָּה עָלָיו אֶת הַדָּמִים יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁאָמַר לוֹ קְרוֹבוֹ. הָלַךְ וְנָטַל מִמֶּנּוּ. בָּא קְרוֹבוֹ, וְאָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן: וְלֹא אָמַרְתָּ מִכָּךְ וְכָךְ הֵן עֲדָשִׁים? הֲרֵי הֶעֱלוּ עָלַי אֶת הַדָּמִים מִמָּה שֶׁאָמַרְתָּ לִי. אָמַר לוֹ: שֶׁמָּא עֲדָשִׁים שָׁאַלְתָּ לָהֶם תְּחִלָּה? אָמַר לוֹ: הֵן. אָמַר לוֹ: אִלּוּ אָמַרְתָּ חִטִּים תְּחִלָּה, הָיוּ אוֹמְרִים לְךָ: רְצוֹנְךָ בַּעֲדָשִׁים? עַכְשָׁו שֶׁאָמַרְתָּ עֲדָשִׁים, אָמְרוּ לְךָ: חִטִּים. לְכָךְ נֶאֱמַר: "שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ".
מדרש תהלים
המקור – מזמור י"ב בתהלים:
הוֹשִׁיעָה יְהוָה, כִּי גָמַר חָסִיד, כִּי פַסּוּ אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם. שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ.
פסוקים אלה נתנו לנו את הניבים השימושיים עד היום: פסו אמונים, שפת חלקות, דיבור בלב ולב.
שני הסיפורים שמביא המדרש נועדו להמחיש לנו מהם דברי-שוא. הדוגמאות מובאות מחיי המסחר, שבו יש פעמים רבות מתח בין המחיר שהלקוח רוצה לשלם לסכום שהמוכר מקווה לקבל. בתוך המתח הזה ישנם סוחרים המדברים בלשון חלקות, המסתירה את כוונותיהם, מרמים גם את הקונים וגם את חבריהם הסוחרים, בהם הם מתחרים.
אותה חבורה של חַמָּרִים, אנשים המובילים את סחורתם של אחרים על גבי חמורים, גילתה הזדמנות להרוויח גם את הרווח של הסוחר. היתה זו שעה, בה אזל המלח מכל העיר, והם החליטו ללכת לעיר אחרת, להביא משם מלח, ולמוכרו במחיר יפה לקהל השבוי שבעיר. עד כאן – יוזמה לגיטימית של סוחרים. הם הולכים אל המנהיג שלהם, ומקווים שיצטרף אליהם, וינהיג את שיירת החמורים במבצע הובלת המלח. אלא שהאיש, שזיהה את הפוטנציאל של העסקה הזאת, בחר לרמות את הקולגות שלו. הוא שיקר להם, ובתירוץ של עבודה דחופה שעליו לסיים תחילה, סיכם איתם לדחות את המבצע ביומיים. הוא תכנן לצאת לבד, ולגרוף את הרווח לעצמו. כדי להסתיר את כוונותיו, הוא סיכם עם אשתו על שפת סימנים, בה יוכל להנחות אותה לצייד את החמורים שלו בלי שאיש יבין מה הוא מתכנן לעשות. וכך היה. כשבאו החמרים אחרי יומיים לביתו, הוא כבר היה בעיר האחרת, קונה מלח ומעמיס על חמוריו. הם, שהכירו את האיש, ניחשו מה עשה, ויצאו בעקבותיו. הם פגשו אותו בדרכו חזרה לעירו עם המלח. לשאלתם מדוע עשה להם את תרגיל העוקץ, המשיך האיש לכזב, ותירץ את המעשה בכך, שלו היו כולם מביאים המון מלח בבת אחת, היה מחירו צונח. לכן יצא הוא לבדו, וכעת יכולים גם הם לעשות כמוהו, להביא מלח ולמכור 'בְּיָפֶה'. לא נותר להם אלא להבין, שהם איחרו את הרכבת, ומה שיישאר - לא יביא להם רווח גדול כמו שציפו.
ר' יונתן לומד גם הוא את לשון החלקות של הסוחרים בדרך הקשה. הם מבינים, שר' יונתן בא ממקום, שבו העדשים ביוקר. הוא אינו מכיר אותם ואת דרכי הרמייה שלהם. כשהוא מבקש עדשים, הם מספרים לו בְּלוֹפִים על כך שעדשים קשה מאד להשיג כעת, אבל אם הוא רוצה חיטים... לבסוף הם מוכנים למכור לו עדשים ביוקר רב. קרובו, השב מן השדה, מתחלחל לשמוע איך עבדו על האיש המסכן. 'לו היית מבקש חיטים, היו מציעים לך עדשים בזול, מתוך תקווה שלבסוף תיכנע, ותקנה את החיטים ביוקר'.
אותו ראש חבורת החמרים ואותו סוחר, שהציע עדשים זולים במחיר מופקע, שניהם היו נכשלים במבחן 'יצאת צדיק'. הגינות במסחר אינה מסתכמת במכירת סחורה ללקוח, שהסכים לקנותה במחיר זה. עליה לוותר גם על שפת חלקות ועל דיבור בלב ולב, דיבורים המשפיעים על הקונה להיכנע למחיר גבוה ללא הצדקה.