שֶׁבַע מַעֲלוֹת הָיוּ לוֹ לַמִּגְדָל (מגדל בבל) מִמִּזְרָחוֹ וְשֶׁבַע מִמַּעֲרָבוֹ. מַעֲלִים אֶת הַלְּבֵנִים מִכָּאן וְיוֹרְדִים מִכָּאן. אִם נָפַל אָדָם וָמֵת, לֹא הָיוּ שָׂמִים אֶת לִבָּם אֵלָיו, וְאִם נָפְלָה לְבֵנָה אַחַת, הָיוּ יוֹשְׁבִים, וּבוֹכִים וְאוֹמְרִים: אוֹי לָנוּ, אֵימָתַי תַּעֲלֶה אַחֶרֶת תַּחְתֶּיהָ?
מדרש פרקי דרבי אליעזר
מגדל בבל מסמל עבור קוראי התורה המסורתיים את ההתרסה כלפי שמים. סופו בסיפור המקראי לא ברור. אלוהים בלל את שפתם של בוני המגדל, וכך נתפזרו לכל עבר, וכוחם המשותף נתפוגג לו בשל חוסר התקשורת הלשונית. לא ברור מה קרה למגדל. האם בנייתו לא נסתיימה? האם הרס אלוהים את המגדל? האגדה נוצרה, ככל הנראה, דורות רבים אחרי שמהמגדלים הבבליים, שהיו קרויים זִיגוּרָאט, כבר לא עמדו על תילם, ורק שרידי הבסיסים שלהם נותרו בשטח.
המדרש שלפנינו מצביע על תרבות קלוקלת של בוני המגדל. חשיבות התקדמות הבנייה עלתה על קדושת חיי אדם, וכך צנחו בונים לא מעטים אל מותם מהפיגומים, בעוד שתשומת לב מרובה הופנתה לאבטחת הלבנים עצמן, שיגיעו בשלום אל מקומן במרומי המגדל, וייקבעו בבטחה, כך שלא תיפולנה.
יכולים אנו לצקצק בלשוננו ולשפוט את בוני מגדל בבל לחומרה, אך המציאות של ימינו אנו, בישראל של המאה ה-21, מעידה על כך, שלא למדנו דבר. ודי לחכימא ברמיזא.
ואחרי שנזפנו בּבוֹנֵי מגדל בבל, מסתבר שלחז"ל היה סולם דירוג לחטאים, ובוני המגדל לא היו בו מגדולי הפושעים.
כֵּיצַד מְלַמֵּד שֶׁיְּהֵא אָדָם אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, וְלֹא יְהֵא שׂוֹנֵא אֶת הַבְּרִיּוֹת? שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּאַנְשֵׁי דּוֹר הַפְּלָגָה, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהָיוּ אוֹהֲבִין זֶה אֶת זֶה, לֹא רָצָה הקב"ה לְאַבְּדָן מִן הָעוֹלָם, אֶלָּא פִּזְּרָם בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם. אֲבָל אַנְשֵׁי סְדוֹם, מִתּוֹךְ שֶׁהָיוּ שׂוֹנְאִין זֶה אֶת זֶה, אִבְּדָם הקב"ה מִן הָעוֹלָם הַזֶּה וּמִן הָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְאַנְשֵׁי סְדֹם רָעִים וְחַטָּאִים לַה' מְאֹד' (בְּרֵאשִׁית י"ג י"ג). רָעִים - זֶה עִם זֶה, וְחַטָּאִים - זֶה גִּלּוּי עֲרָיוֹת. לַה' - זֶה חִלּוּל הַשֵּׁם. מְאֹד - שֶׁמִּתְכַּוְּנִין וְחוֹטְאִים.
אָבוֹת דר' נָתָן
מדרש זה סותר את הרעיון של המדרש הקודם, באומרו שבוני המגדל היו אוהבים זה את זה. האדישות כלפי קרבנות תאונות העבודה אינה מוזכרת כאן, ולעומת זאת מגלה המדרש השני הערכה ליכולת ההתלכדות של בוני המגדל סביב המשימה המשותפת. היתה במעשה שלהם התרסה כלפי האל, אך גיבושם החברתי זיכה אותם בבונוס: אלוהים לא השמידם, אלא רק פיזרם לארבע רוחות השמים לאחר שבלל את שפתם. בין השיטין מסתתר לו רעיון מוזר, והוא שהתאגדות בני האדם היא דבר חיובי, למרות שהיא מסכנת את מעמדו של אלוהים. וכך, נאלץ האל לפזר אותנו ולהקשות על התקשורת בינינו, ואנו נאלצים להשקיע מאמצים מרובים לשוב ולהיות גוף חברתי אחד, משימה ההולכת ונעשית נחוצה יותר בשנים האחרונות, כשנשק גרעיני מאיים על שלום הכדור שלנו, וללא ניהול משותף לא נוכל להתמודד גם עם הבעיות הסביבתיות של עולמנו.