כַּאֲשֶׁר נָחָה נַפְשׁוֹ שֶׁל רָבִינָא (נִפְטַר), פָּתַח עָלָיו סַפְדָן אֶחָד אֶת הֶסְפֵּדוֹ בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ: תְּמָרִים הֵנִיעוּ רֹאשׁ בְּעֶצֶב עַל צַדִּיק כַּתָּמָר, נָשִׁים - לֵילוֹת כְּיָמִים בִּבְכִי עַל אָדָם, שֶׁהָיָה מֵשִׂים לֵילוֹת כְּיָמִים בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה.
אָמַר לוֹ רַב אַשִּׁי לְבַר קִיפּוֹק שֶׁהָיָה סַפְדָן מְפֻרְסָם: בְּאוֹתוֹ יוֹם שֶׁמֵּת (שֶׁיָּמוּת?) רָבִינָא, מָה תֹּאמַר? אָמַר לוֹ: אֹמַר וְאֶפְתַּח: אִם בָּאֲרָזִים נָפְלָה שַׁלְהֶבֶת - מַה יַּעֲשׂוּ אֲזוֹבֵי קִיר? לִוְיָתָן בְּחַכָּה הֹעֲלָה - מַה יַּעֲשׂוּ דְּגֵי רְקָק? בְּנַחַל שׁוֹטֵף נָפְלָה חַכָּה - מָה יַעֲשׂוּ מֵי גֵּבִים?
אָמַר לוֹ בַּר אָבִין, שֶׁהָיָה גַּם הוּא סַפְדָן: חַס וְשָׁלוֹם, שֶׁלְּשׁוֹן חַכָּה וְשַׁלְהֶבֶת בַּצַּדִּיקִים אֹמַר, שֶׁאֵינָם לְשׁוֹן כָּבוֹד לָהֶם. שָׁאַל אוֹתוֹ רַב אַשִּׁי: וּמָה תֹּאמַר אַתָּה? עָנָה לוֹ: אֹמַר: בְּכוּ לַאֲבֵלִים וְלֹא לָאֲבֵדָה, שֶׁהִיא, הָאֲבֵדָה, הַנְּשָׁמָה, הָלְכָה לִמְנוּחָה, וְאָנוּ הָאֲבֵלִים לַאֲנָחָה.
ר' חֲנִין, חֲתָנוֹ שֶׁל בֵּית הַנָּשִׂיא הָיָה. לֹא הָיוּ לוֹ בָּנִים. בִּקֵּשׁ רַחֲמִים, וְהָיוּ לוֹ. אוֹתוֹ יוֹם שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֵּן, נִפְטַר (התינוק). פָּתַח עָלָיו סַפְדָן אֶחָד בַּמִּלִּים אֵלֶּה: שִׂמְחָה לְתוּגָה נֶהֶפְכָה, שָׂשׂוֹן וְיָגוֹן נִדְבָּקוּ, בְּעֵת שִׂמְחָתוֹ נֶאֱנָח, בְּעֵת חֲנִינָתוֹ בַּבָּנִים אָבַד חֲנִינוּ. וְקָרְאוּ לוֹ, לַיֶּלֶד, חָנָן עַל שְׁמוֹ שֶׁל הָאָב.
כַּאֲשֶׁר נִפְטַר ר' יוֹחָנָן, פָּתַח עָלָיו ר' יִצְחָק בֶּן אֶלְעָזָר אֶת הֶסְפֵּדוֹ בַּמִּלִּים: קָשֶׁה הַיּוֹם לְיִשְׂרָאֵל כְּיוֹם בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהָיָה בְּיוֹם הַהוּא, נְאֻם ה' אֱלֹהִים, וְהֵבֵאתִי הַשֶּׁמֶשׁ בַּצָּהֳרַיִם, וְהַחֲשַׁכְתִּי לָאָרֶץ בְּיוֹם אוֹר, וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לָאָבֵל, וְכָל שִׁירֵיכֶם לְקִינָה, וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק, וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה, וְשַׁמְּתִיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד, וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר" (עָמוֹס ח, ט-י).
כַּאֲשֶׁר נָחָה נַפְשׁוֹ שֶׁל ר' זֵירָא, פָּתַח עָלָיו סַפְדָן אֶחָד: אֶרֶץ שִׁנְעָר (בָּבֶל) הָרָה וְיָלְדָה אוֹתוֹ, אֶרֶץ צְבִי (אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל) גִּדְּלָה שַׁעֲשׁוּעֶיהָ שֶׁל בָּבֶל. אוֹי נָא לָהּ אָמְרָה רַקַּת (הִיא טְבֶרְיָה) כִּי אָבְדָה כְּלִי חֶמְדָּתָהּ.
בבלי מועד קטן עפ"י שטיינזלץ
הספדים הם סיבה טובה ליצירתיות לשונית עוד מזמנים קדומים. קינת דוד היא דוגמה ומופת להספד בנוסח שירי. עד היום מקובלים ביטויי הספד במודעות אבל במגזר החרדי, כמו 'נפלה עטרת ראשנו', או 'יתומים היינו אין אב', או 'ברוך דיין אמת', או 'נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקודש' (מבבלי כתובות). מסכת מועד קטן מרכזת מספר הספדים על חכמים מכובדים, שנשמרו ביום יצירתם, וחלק מהם מהווים השראה עד היום.
חכמים לא רק משננים הספדים יפים, שנאמרו על גדולי הדור. הם גם מתווכחים אם ההספד מכבד את המנוח, ומציעים אלטרנטיבות.
ההספד על תינוקו של ר' חנין, שנפטר ביום היוולדו, הוא הברקה לשונית, החוזרת ומשתמשת בשם האב, ר' חנין' בגלגולים שונים. ההספד מזכיר, שר חנין היה חשוך בנים, עד שחָנַן אותו אלוהים בבן. למרות שנפטר ברגע לידתו, מכנה אותו הספדן (שפדן זה משהו אחר) בשם 'חָנָן'.
הציטוט מספר עמוס ממיר את נבואת החורבן של הנביא המקראי להספד אישי.
ר' זירא, שנולד בבבל, ועלה לארץ ישראל, חי בטבריה ושם נפטר, זוכה להספד, המתייחס לביוגרפיה המיוחדת שלו במילות מליצה. ארץ בבל מכונה 'שנער', ארץ ישראל מכונה 'ארץ צבי', וטבריה מכונה 'רקת'.