גם הנוסטלגיה זה כבר לא מה שהיה פעם..
מִשֶּׁרַבּוּ בַּעֲלֵי הֲנָאָה, נִתְעַוְּתוּ הַדִּינִין, וְנִתְקַלְקְלוּ הַמַּעֲשִׂים, וְאֵין נוֹחַ בָּעוֹלָם. מִשֶּׁרַבּוּ רוֹאֵי פָּנִים בַּדִּין, בָּטַל (דברים א) "לֹא תָגוּרוּ" וּפָסַק: (שם) "לֹא תַכִּירוּ פָנִים", וּפָרְקוּ מֵהֶם עֹל שָׁמַיִם, וְנָתְנוּ עֲלֵיהֶם עֹל בָּשָׂר־וָדָם. ... מִשֶּׁרַבּוּ (יחזקאל לג) "אַחֲרֵי בִצְעָם לִבָּם הֹלֵךְ", רַבּוּ (ישעיה ה) "הָאֹמְרִים: לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע". מִשֶּׁרַבּוּ הָאוֹמְרִים: לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, רַבּוּ "הוֹי הוֹי" בָּעוֹלָם. ... מִשֶּׁרַבּוּ הַיְהִירִים הִתְחִילוּ בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל לְהִנָּשֵׂא לַיְהִירִים, שֶׁאֵין דּוֹרֵנוּ רוֹאִין אֶלָּא לַפָּנִים... מִשֶּׁרַבּוּ מְקֻבְּלַנִי טוֹבוֹתֶיךָ וּמְחַזְּקְנֵי טוֹבוֹתֶיךָ, רַבּוּ אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה, שְׁפָלִים הֻגְבָּהוּ וּגְבוֹהִים הֻשְׁפָּלוּ, וּמַלְכוּתָא אַזְלָא וְנַוְלָא. מִשֶּׁרַבּוּ צָרֵי־עַיִן, רַבּוּ טוֹרְפֵי טֶרֶף, וְרַבּוּ מְאַמְּצֵי הַלֵּב וְקוֹפְצֵי יָדַיִם מִלְּהַלְווֹת, וְעָבְרוּ עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: (דברים טו) "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל". מִשֶּׁרַבּוּ מְקַבְּלֵי מַתָּנוֹת, נִתְמַעֲטוּ הַיָּמִים וְקָצְרוּ הַשָּׁנִים, מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: (משלי טו) "וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה". מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב, רַבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל. מִשֶּׁרַבּוּ תַּלְמִידֵי שַׁמַּאי וְהִלֵּל שֶׁלֹּא שִׁמְּשׁוּ כָּל צָרְכָּן, רַבּוּ מַחֲלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וְנַעֲשֵׂית תּוֹרָה כִּשְׁתֵּי תּוֹרוֹת.
(בבלי סוטה)
קרוב לוודאי שחז"ל, בדבריהם אלה, אינם מתייחסים לתקופה בעברו של העם, אלא לימיהם שלהם. הם מציינים תופעות חברתיות-מוסריות שהלכו והקצינו בימיהם, תופעות שגרמו נזק רב לחברה. לא כל התופעות שהם מתארים נהירות לנו, אבל ננסה לפענח חלק מדבריהם, ולמצוא קשר כלשהו בין כולן.
'בַּעֲלֵי הֲנָאָה' הם, אולי, אנשים הממוקדים בהשגת הנאות לעצמם, אך אולי מדובר בבעלי הון, שמסוגלים לספק הנאות למי שהם חפצים ביקרו. קיומם של אותם בעלי הנאה גרם לעיוות הדין ולקלקול המעשים. במה מדובר? יתכן שהכוונה היא לשוחד שאותם בעלי ההנאה היו יכולים לתת לדיינים כדי שמעשיהם המקולקלים לא יביאו להרשעה בדין .
'רוֹאֵי פָּנִים בַּדִּין' הם, ככל הנראה, אותם דיינים המַפְלִים לטובה את המקורבים להם, על חשבון האחרים, שהסיכוי שלהם להשיג דין צדק במשפט יורד מאד. דיינים טובים ושומרי חוק מקיימים את מצוות 'לֹא תָּגוּרוּ', כלומר – לא תפחדו. ואכן, זו אחת מהציפיות העיקריות שיש לנו משופטים, שישפטו דין צדק ללא מורא ממתדיינים בעלי זרוע, בעלי הון או בעלי קשרים.
'הָאֹמְרִים: לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע' הם אלה המשתמשים במה שקרוי בימינו newspeak, כלומר במילים מכובסות, המשמשות תירוץ והצדקה מוסריים לכאורה למעשים אסורים, כמו קבלת שוחד כספי כדי להטות את הדין. תוך שימוש בכיסוי לשוני מתחסד למעשי עוול גורמים אותם שופטים לטרגדיות נוראיות, הקרויות בלשון חז"ל "הוֹי הוֹי".
היהירים הם אותם אנשים, המתהדרים בעושר, במראה חיצוני, או, בימינו, בפרסום רדוד ואגרסיבי, העושה אותם לדמויות נחשקות מבחינה חברתית. משמתרבים אלה, או מתרבה השפעתם בחברה, הם נעשים ליעד מועדף לנישואין, ובנות ישראל מתחתנות דווקא איתם, למרות שאינם מצטיינים בדעת או במעשים טובים.
ומיהם 'מְקֻבְּלַנִי טוֹבוֹתֶיךָ וּמְחַזְּקְנֵי טוֹבוֹתֶיךָ'? אלה אותם אנשים, שמשרותיהם הציבוריות ומעמדם החברתי מאפשר להם להעניק טובות הנאה למי שהם חפצים ביקרו. גם הם, הנהנים מיוקרה חברתית, וגם המוטבים שלהם, הזוכים בהגנה מהרוצים בטובתם, מגיעים עם הזמן לתפיסה, שהכל מותר להם, ועל כן – 'אִישׁ הַיָּשָׁר בְּעֵינָיו יַעֲשֶׂה'. עקיפת החוקים החברתיים מאפשרת התעשרות מהירה ומעבר קצר ממצב של שפל למצב של אמידות. באותה המידה יש בדינמיקה זו גם הסכנה של נפילה מהירה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, ובשל כך החברה כולה חוֹוָה זעזועים וחוסר יציבות.
'מִשֶּׁרַבּוּ צָרֵי־עַיִן, רַבּוּ טוֹרְפֵי טֶרֶף, וְרַבּוּ מְאַמְּצֵי הַלֵּב וְקוֹפְצֵי יָדַיִם מִלְּהַלְווֹת' – צרות עין היא קמצנות. חברה מוסרית מתבססת, בין השאר, על רוחב ליבם של אלה שגורלם שפר עליהם ועל נכונותם לתת משלהם למען החלשים מהם. צרות העין של בעלי הממון מחלישה, מחד, את הסיכוי לקבל מהם הלוואה או סיוע בעת צרה, ומחזקת, מאידך, את האדישות לגורלו של הזולת, שאתה טורף טרף על חשבונו.
יפה אומרים חז"ל על המנהג של אנשים לחיות על מתנות שהם מקבלים מאחרים: 'מִשֶּׁרַבּוּ מְקַבְּלֵי מַתָּנוֹת, נִתְמַעֲטוּ הַיָּמִים וְקָצְרוּ הַשָּׁנִים'. אין חז"ל מנמקים את גינוי מנהג קבלת המתנות, אלא מבססים אותו על המקרא, האומר: 'שׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה'; אך אנו ננסה לנחש למה הם מתכוונים, ויש לנו בהווה תופעות כאלה, שיכולות ללמד אותנו משהו: חיים המבוססים על הספקה בלתי פוסקת של מתנות מחזקים את התפיסה שלך, שמגיע לך כל הטוב הזה, שמישהו חייב לך מתנות, גם אם נותן המתנות מצפה ממך לתמורה, שאין לך זכות להעניק לו. הדבר נכון במיוחד לגבי נבחרי ציבור, שהמתנות שהם מקבלים מעמידות אותם בפני הציפיה שינצלו את סמכויותיהם הרשמיות ויעניקו בחזרה משהו לא ראוי. נוסיף עוד, שמי שהתרגל לחיות ברווחה על מתנות, עלול למצוא עצמו במצב מביך, כשזרם המתנות פוסק, והוא כבר לא רגיל לחיות ברמת חיים צנועה יותר, או כשלפתע בא נותן המתנות ומבקש משהו לא בדיוק חוקי...
ומיהם 'זְחוּחֵי הַלֵּב', ומדוע הם מרבים מחלוקות בעם? זחיחות לב היא יהירות ואטימות כלפי צרכי הזולת או כלפי זכויותיו. בחברה מרובדת, זחיחות ליבם של המגזרים השבעים, הנהנים מעטיני השלטון, עלולה לעורר טינה עמוקה מצד המגזרים החלשים יותר. המהומות הטראגיות בארצות הברית בימים אלה (קיץ 2020) הן דוגמה מפחידה להשפעתו השלילית של שליט זחוח-לב על רוח האזרחים.
הקטע מסתיים בגינוי של המאבקים בין תלמידי שמאי והלל, מאבקים שלא נולדו לשם שמים, לא למען הבנת התורה ולא כדי לשמש את הציבור. אלה מחלוקות פסולות, בניגוד למחלוקות אחרות, שמקובלות ביהדות כמחלוקות בריאות ופוריות. באותם ימים של מחלוקות בית שמאי ובית הלל נראה היה לחז"ל שהן מסכנות את אחדות התורה. אפשר להתווכח על פירושי התורה, אבל אם הוויכוח הוא פסול – יש סכנה שתיווצרנה שתי תורות, והעם יתפלג. למעשה זה מה שקרה פחות או יותר באותה תקופה, כשהנצרות הלכה והתרחקה מהיהדות, שלא היתה מסוגלת להכיל את הייחוד שלה.
אז מה היה לנו? בעיקר קינה על מנהגים מושחתים שפשטו בעם. אפשר להניח שבכל תקופה יימצאו אנשים שומרי חוק ואנשים מושחתים, וכי בכל תקופה יימצאו רואי שחורות, הסבורים כי פעם היה טוב יותר. אין טעם כיום לנסות להכריע בשאלת האובייקטיביות של קינה זאת.