נֶאֱמַר "וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בְּרֵאשִׁית יח, א), וְשׁוֹאֲלִים: מָה עִנְיָנוֹ שֶׁל "כְּחֹם הַיּוֹם"? אָמַר ר' חַמָּא בר' חֲנִינָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם יוֹם שְׁלִישִׁי שֶׁל מִילָה שֶׁל אַבְרָהָם הָיָה, וּבָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁאֹל בְּאַבְרָהָם, כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּבַקְּרִים אֶת הַחוֹלֶה. הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַמָּה מִנַּרְתִּיקָהּ, שֶׁעָשָׂה שֶׁתְּלַהֵט הַחַמָּה בְּיוֹתֵר בְּאוֹתוֹ יוֹם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַטְרִיחַ אוֹתוֹ צַדִּיק עַצְמוֹ בְּאוֹרְחִים, וְיוּכַל לָנוּחַ מְעַט. וְאוּלָם אַבְרָהָם רָצָה מְאֹד לְקַיֵּם מִצְוַת הַכְנָסַת אוֹרְחִים.
שָׁלְחוּ אֶת אֱלִיעֶזֶר עַבְדּוֹ לָצֵאת לַחוּץ לִרְאוֹת אִם יֵשׁ אוֹרְחִים. יָצָא וְלֹא מָצָא. אָמַר אֵלָיו אַבְרָהָם: אֲנִי לֹא מַאֲמִין לְךָ. וְזֶהוּ שֶׁאָמְרוּ שָׁם, בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל: אֵין נֶאֱמָנוּת בַּעֲבָדִים. יָצָא הוּא, וְרָאָהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא עוֹמֵד עַל הַפֶּתַח. הוּא שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ" (שָׁם יח, ג), שֶׁפָּנָה לַשְּׁכִינָה בְּבַקָּשָׁה זוֹ.
כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁהוּא קוֹשֵׁר וּמַתִּיר הַתַּחְבֹּשֶׁת עַל פִּצְעוֹ, אָמַר: אֵין זֶה דֶּרֶךְ אֶרֶץ לַעֲמֹד כָּאן. זֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר: "וְיִשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו. וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם" (שָׁם ב). מִתְּחִלָּה בָּאוּ וְעָמְדוּ עָלָיו. כַּאֲשֶׁר רָאוּהוּ שֶׁיֵּשׁ לוֹ צַעַר וּכְאֵב, אָמְרוּ: אֵין זֶה דֶּרֶךְ אֶרֶץ לַעֲמֹד כָּאן.
וְאוֹמְרִים: מִי הֵם שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים אֵלּוּ? הַמַּלְאָכִים מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל וּרְפָאֵל. וּלְשֵׁם מָה בָּאוּ? מִיכָאֵל — שֶׁבָּא לְבַשֵּׂר אֶת שָׂרָה שֶׁיִּהְיֶה לָהּ בֵּן, רְפָאֵל — שֶׁבָּא לְרַפֵּא אֶת אַבְרָהָם מִכְּאֵב הַמִּילָה, גַּבְרִיאֵל הָלַךְ לַהֲפֹךְ אֶת סְדוֹם. וְשׁוֹאֲלִים: אִם כָּךְ, רַק מַלְאָךְ אֶחָד צָרִיךְ לָלֶכֶת לִסְדוֹם, וַהֲרֵי נֶאֱמַר "וְיָבוֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב" (בְּרֵאשִׁית יט, א)! וּמְשִׁיבִים: שֶׁהָלַךְ מִיכָאֵל אִתּוֹ, עִם גַּבְרִיאֵל, לְהַצִּיל אֶת לוֹט. וּמְעִירִים: מְדֻיָּק גַּם כֵּן לוֹמַר כָּךְ, שֶׁכֵּן נֶאֱמַר: "וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל" (שָׁם כֹּה), וְלֹא נֶאֱמַר בִּלְשׁוֹן רַבִּים "וַיַּהַפְכוּ". לְמַד מִכָּאן, שֶׁרַק מַלְאָךְ אֶחָד הָיָה שְׁלִיחַ הַפֻּרְעָנוּת, וְאֶחָד הָיָה שָׁלִיחַ לְהַצָּלָה.
בבלי בבא מציעא
סיפור ביקורם של שלושת המלאכים אצל אברהם לבשר לו על לידתו הצפויה של יצחק הוא סיפור מוכר ואהוב. אברהם מופיע בו כחסיד הַמִּצְוָה של הכנסת אורחים, מצווה חשובה, המקובלת בין יושבי המדבר. חלקו השני של הפרק שולח את המלאכים לסדום, להעניש אותה על רשעתה.
הסיפור בנוסחתו המדרשית מוסיף כמה תוספות חינניות לסיפור המקראי:
חז"ל שואלים: מדוע מזכיר המקרא שהסיפור התרחש 'כחום היום'? זו שאלה טריויאלית, שכן קל להבין מפשט הכתוב, שבעונה החמה במדבר חשובה מאד המצווה של אירוח נוודים, המופיעים על סף ביתך. הם מוכי שמש, עייפים מההליכה וצמאים, ואם לא תארח אותם, אולי לא ישרדו. אבל חז"ל מבקשים להוסיף עוד סיבה להתרחשות האירוע בחום היום. על פי הפרק הקודם בבראשית, אברהם הוא אחרי ברית המילה שלו. סמיכות הפרקים היא סיבה טובה עבור חז"ל להניח כי מדובר ביום השלישי שאחרי הברית, ואברהם עדיין מותש וכואב מהמילה. על כן זוכים מאמציו לקיים מצוות הכנסת האורחים לשבח מיוחד מחכמינו. כדי להקל על אברהם, נותן לו הקב"ה כמה גימ"לים, וכדי שנודדי המדבר לא יטרידו אותו, הוא מוציא חמה מנרתיקה, כלומר דואג לשמש לוהטת במיוחד, כזו שתרתיע את בני האדם מהליכה במדבר, ואנו זוכים, דרך אגב, לניב לשוני יפהפה, המשמש אותנו עד היום לתיאור זריחת השמש.
אברהם כל כך רוצה לארח, שהוא שולח את עבדו אליעזר לחפשם בסביבה, וכשזה שב ואומר, כי אין איש נראה באופק, אברהם מבין ש'אֵין נֶאֱמָנוּת בַּעֲבָדִים' (הערה נבזית, שחז"ל לא התאפקו ושרבבו לתוך הסיפור), והוא טורח ויוצא מהאוהל לשבת בחוץ ולראות במו עיניו, אם באמת אין איש בסביבה.
גם האורחים מבחינים בסבלו של אברהם, המתיר וקושר את התחבושת על פצעי המילה שלו, בדומה למשיח היושב בשערי רומי, הקושר ומתיר את תחבושותיו המזוהמות. אלוהים, המיוצג בסיפור על ידי שלושה האנשים, שבהמשך הסיפור יתברר כי הם מלאכי שמים, מבחין בכך, ואומר כי אין זה נאה, שאברהם יטרח למען האורחים כשהוא במצב כזה.
כאן נדרשים חז"ל לשאלה: אם התנ"ך קורא להם 'אנשים', מי הם היו? התשובה מצויה בגוף הסרט. המשך הפרק מבהיר לנו כי אנשים אלה הם מלאכי שרת, הנראים כבני אדם. חז"ל מספרים לנו, כי אלה שלושת המלאכים המוכרים ביותר בספרות המלאכים, כשלכל אחד מהם תפקיד מיוחד. מיכאל הוא המבשר את העתיד לקרות. גבריאל, כשמו כן הוא, הוא הגיבור הגברי, היודע להרוס ולהשמיד. רפאל, גם תפקידו נרמז בשמו – הוא המרפא. מיכאל יבשר לאברהם ולשרה על הולדת יצחק, העתידה להתרחש בקרוב. גבריאל יהיה כוח המחץ העיקרי בהשמדת סדום, ואילו רפאל ירפא את אברהם.
לבסוף מעירים חז"ל על כך, שבסיפור המקראי יורדים שנים מאותם שלושת המלאכים לסדום, והם מסבירים מדוע: גבריאל יחולל את הפיכת סדום ועמורה, ואילו מיכאל יציל את לוט.
נוסיף עוד הערה קטנה בעניין המלאכים. המילה 'מלאך' בתנ"ך, משמעותה המקורית היא 'שליח', וכאלה הם גם מלאכי השרת. בניגוד לדמויות המלאכים המוכרות לנו מהציירים והפסלים לאורך ההיסטוריה, שהם נראים כבני אדם, אך יש להם כנפיים, בהחלט יכול להיות שמחבר בראשית תיאר אותם בדמיונו אחרת. כשרוצה אלוהים, הם מופיעים ממש בדמות בני אדם, ללא כנפיים (שלא כמו השרפים במקדש, שחזה ישעיהו), וכך יכול אדם לפגוש באנשים, המרשימים אותו מאד, אם בהתנהגותם ואם בדבריהם, ולהאמין שהם מלאכים.