מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת, שֶׁהָיְתָה בִּשְׁכוּנָתוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְהָיָה לָהּ בֶּן תִּשְׁחֹרֶת, וּמֵת, וְהָיְתָה בּוֹכָה עָלָיו בַּלַּיְלָה, וְהָיָה רַבָּן גַּמְלִיאֵל שׁוֹמֵעַ אֶת קוֹלָהּ, וְהָיָה נִזְכַּר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְהָיָה בּוֹכֶה עִמָּהּ, עַד שֶׁנָּשְׁרוּ רִיסֵי עֵינָיו, וְכֵיוָן שֶׁהִרְגִּישׁוּ בּוֹ תַּלְמִידָיו, עָמְדוּ וּפִנּוּ אוֹתָהּ מִשְּׁכוּנָתוֹ.
איכה רבה
מגילת איכה פותחת בפסוקים הבאים:
אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם, הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת, הָיְתָה לָמַס. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ, אֵין לָהּ מְנַחֵם מִכָּל אֹהֲבֶיהָ, כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ, הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים.
הטקסט השירי המרגש הזה משווה את ירושלים החרבה לאלמנה המקוננת על אלוף נעוריה שהלך לעולמו. מטאפורה זו היא גם התשתית למדרש על רבן גמליאל, שבכייה של האם השכולה בלילות מעורר ומחדש אצלו מדי לילה את האבל על חורבן ירושלים והמקדש.
על פי ההקשר (הזמן שאחרי החורבן), מדובר ברבן גמליאל דיבנה, שהיה נשיא הסנהדרין. הוא חווה בימי חייו את חורבן הבית השני ואת הקמת המרכז החדש ביבנה. אביו, ר' ישמעאל כהן גדול, היה בין עשרת הרוגי מלכות.
מדוע מעורר דווקא בכיה של האם השכולה את התפרצות הבכי אצל רבן גמליאל? לכאורה אין כל קשר בין האבל הפרטי של האישה לאבל הלאומי על חורבן המקדש. רבן גמליאל, כאיש ציבור נשוא פנים, בוודאי אינו מצוי בקשרי ידידות מיוחדים עם האישה הזאת, והיא בסך הכל מתגוררת בשכונתו, וקול בכייה נשמע באוזניו בלילות השקטים. כיום אנו שבים ונזכרים באסון הלאומי של חורבן הבית סביב תשעה באב, בעוד שהאישה בוכה ומקוננת מדי לילה. אבל יש והדברים מתחברים בשל ההיענות הרגשית הטבעית לאסונו של היחיד דווקא, ורגשות אלה, מסתבר, אינם כה שונים מהצער על האסון הלאומי. זה אותו צער על אובדן חיים של אנשים יקרים לנו, ואותו קושי להתמודד עם תביעות החיים בהווה אחרי חוויה כה מטלטלת. המחשבה על האדם המסוים, עליו מקוננת האישה, מחדדת את עוצמת ההכרה באסון דומה שפקד כה רבים מבני עמנו.
תגובתו הרגשית של רבן גמליאל לבכייה של האם בלילות מעידה על רגישותו הרבה ועל יכולתו להזדהות רגשית עם אנשים פשוטים שהכיר. תלמידיו, החרדים לשלומו, מגלים חוסר רגישות כלפי המצב, והם דואגים 'להעביר' (לגרש?) את האישה המסכנה משכונתו של רבם.
במשנה ברכות מופיע סיפור אנושי נוסף על רבן גמליאל:
וּכְשֶׁמֵּת טָבִי עַבְדּוֹ – קִבֵּל עָלָיו תַּנְחוּמִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו: "לֹא לִמַּדְתָּנוּ, רַבֵּנוּ, שֶׁאֵין מְקַבְּלִין תַּנְחוּמִין עַל הָעֲבָדִים?" אָמַר לָהֶם: "אֵין טָבִי עַבְדִּי כִּשְׁאָר כָּל הָעֲבָדִים, כָּשֵׁר הָיָה.
נוסיף עוד סיפור קטן על רבן גמליאל, המעיד על רגישותו הרבה לבני אדם במצב של אבל.
מָה עִנְיַן זֶה שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, שֶׁהָיוּ מַזְכִּירִים אוֹתוֹ לְטוֹב בְּבֵית הָאֵבֶל? בָּרִאשׁוֹנָה הָיְתָה הוֹצָאַת הַמֵּת לִקְבוּרָה, כְּלוֹמַר, הוֹצָאוֹת הַקְּבוּרָה, קָשָׁה לִקְרוֹבָיו יוֹתֵר מִמִּיתָתוֹ, כִּי הָיוּ נוֹהֲגִים בְּכָל מִינֵי פְּאֵר, וְהָיָה הַדָּבָר גּוֹרֵם לְהוֹצָאוֹת מְרֻבּוֹת מְאֹד, וּמַכְבִּיד בְּיוֹתֵר, עַד שֶׁהָיוּ מַנִּיחִים אוֹתוֹ וּבוֹרְחִין. עַד שֶׁבָּא רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְנָהַג קַלּוּת (זִלְזוּל) בְּעַצְמוֹ, וְצִוָּה, וְהוֹצִיאוּהוּ בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן וְלֹא בִּבְגָדִים מְפֹאָרִים וּבְאֹפֶן מְפֹאָר. וְנָהֲגוּ כָּל הָעָם אַחֲרָיו לְהוֹצִיא בִּכְלֵי פִּשְׁתָּן, וְעַל יְדֵי כָּךְ הוּקַל הָעוֹל הַרְבֵּה, וּמִשּׁוּם כָּךְ הִזְכִּירוּ אוֹתוֹ לְשֶׁבַח.
בבלי כתובות
משלושה סיפורים אלה עולה דמות של אדם נשוא פנים ומכובד ביותר בציבור, שלא איבד את היכולת להרגיש את סבלם של פשוטי העם.