שִׁשָּׁה דְבָרִים עָשׂוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ, עַל שְׁלֹשָׁה מִחוּ בְיָדָם, וְעַל שְׁלֹשָׁה לֹא מִחוּ בְיָדָם. וְאֵלּוּ הֵן שֶׁלֹּא מִחוּ בְיָדָם, מַרְכִּיבִין דְּקָלִים כָּל הַיּוֹם..., (משנה פסחים ד')
רַמְבַּ"ם: שֶׁמַּרְכִּיבִין הָאִילָנוֹת יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וְהוּא שֶׁתּוֹלִין יִחוּר שֶׁל דֶּקֶל זָכָר עַל דֶּקֶל נְקֵבָה וְזֶה מְפֻרְסָם אֵצֶל בַּעֲלֵי הָעֲבוֹדָה וְזֶהוּ עִנְיַן אָמְרָם מַרְכִּיבִין דְּקָלִים.
יָכִין (הרב ישראל ליפשיץ, המאה ה-19): בִּדְקָלִים יֵשׁ כְּמוֹ בְּכָל הָאִילָנוֹת ב' מִינִים. הַזָּכָר עוֹשֶׂה תְּמָרִים גְּרוּעִים, וְהַנְּקֵבָה אֵינָהּ עוֹשָׂה כְּלָל, וְלָכֵן נוֹעֲצִין עָנָף מֵהַזָּכָר בַּנֶּקֶב שֶׁעוֹשִׂין בְּהַנְּקֵבָה, ועי"ז הַנְּקֵבָה עוֹשָׂה תְּמָרִים יָפִים, וְהַמַּעֲשֶׂה זוֹ נִקְרָא הַרְכָּבָה [אִיַּנְאֶמְפַּפְּעָן].
אנשי יריחו, 45 דקות נסיעה במכונית מביתי בעין-גדי, היו דקלאים, כלומר גידלו תמרים לפרנסתם. ובכלל – הם חיו בתנאים מאד מיוחדים, בנוה מדבר גדול, ומרוחק למדי ממרכזי הישוב של ארץ ישראל. על כן התפתחו אצלם מנהגים שונים במקצת מהנהוג ברחבי הארץ. חלק מאותם מנהגים לא היו מקובלים על חכמינו, ככתוב "מִחוּ בְיָדָם", ועל מנהגים אחרים היו מוכנים חכמינו להתייחס בסלחנות או בהבנה, ככתוב "לֹא מִחוּ בְיָדָם".
הקטע הקצר שלפנינו מקורו במסכת פסחים, והוא עוסק במלאכות מותרות או אסורות בערבי פסחים. לענייננו – אנשי יריחו היו ממשיכים להרכיב דקלים גם בערבי פסחים, ועל כך לא מיחו בידם. אבל מהי מלאכת הרכבת הדקלים?
דקלים במקורותינו הם, פשוט, תמרים. כיום מכנים בשם 'דקלים' את המשפחה, המונה מאות סוגים של דקלים, וביניהם הקוקוס, הוושינגטוניה ודקל הדום, בעוד שהשם 'תמר' שמור לסוג אחד במשפחה זו, שמין אחד שלו, התמר המצוי, הוא התמר המשמש כבר אלפי שנים כגידול חקלאי חשוב ברחבי המזרח התיכון.
אך מהי מלאכת הרכבת הדקלים, שלאנשי יריחו היה כל כך חשוב להמשיך בה אפילו בערב פסח? אנו נתחיל בהסבריהם המלומדים של שני פרשנים מסורתיים, שבקיאותו של אחד מהם בגידול תמרים היתה, בלשון המשנה 'לא כל כך אי יי יי', בעוד שהאחר אולי הבין היטב, אך לא חשב שנחוץ לקורא הסבר יותר מפורט.
הרמב"ם חי באזורים בהם גדל התמר, ועל כן הסברו מתקרב להסבר הנכון, אך רחוק מלדייק ולבאר עבור ההדיוטות: "שֶׁתּוֹלִין יִחוּר שֶׁל דֶּקֶל זָכָר עַל דֶּקֶל נְקֵבָה". למה התכוון הרמב"ם באומרו 'יחור'? כיום אנו משתמשים במילה זו עבור פעולת ההשרשה של ענפים בקרקע לשם יצירת שתילים חדשים. לכל המכיר את מלאכתם של דקלאים או את האנטומיה של עצים ממשפחת הדקליים, ברור שבתמרים אין יחורים, שכן רקמותיו של הדקל אינן מאפשרות השרשת ענף שלו. גם אם נאמר תפילה מתאימה (ואין כזאת) ונמתין שנה, לא ישריש ענף התמר. גם במילה 'הרכבה' השתמשו חז"לינו, ככל הנראה, במשמעות שונה לחלוטין ממשמעותה כיום, שכן דקלים אינם מאפשרים הרכבת מין אחד על משנהו בשל אותו מבנה רקמות יחודי של עצי משפחה זו. על פי הרמב"ם תולה הדקלאי 'יחור' של דקל זכר על דקל נקבה. רמב"ם ידע, כי דקלים בכלל, ותמרים בפרט, מתחלקים לעצי זכר ולעצי נקבה. ככל הנראה הוא הבין את סוד ה'הרכבה', הקשור בהפריה של התְּמָרוֹת באבקה הזכרית של עצי הזכר. אך למי שאינו יודע את הדבר, נותר הסברו של הרמב"ם סתום.
מי שהתרחק עוד הרבה יותר מהבנת העניין הוא ר' ישראל ליפשיץ, גרמני מהמאה ה-19, שתמרים לא גדלו בסביבת מגוריו הקרירה, אשכנז. גדול בתורה ככל שהיה, בגידול תמרים הוא לא היה עוקר הרים. ננתח את ההסבר שלו:
"בִּדְקָלִים יֵשׁ כְּמוֹ בְּכָל הָאִילָנוֹת ב' מִינִים. הַזָּכָר עוֹשֶׂה תְּמָרִים גְּרוּעִים, וְהַנְּקֵבָה אֵינָהּ עוֹשָׂה כְּלָל." – האמת היא, שהזכר אינו עושה תמרים כלל, בעוד שהנקבה תעשה תמרים אם פרחיה יואבקו על ידי גרגירי אבקה מתפרחות עץ הזכר, ואם אין עץ זכר בסביבה, או נמצא רחוק מאד ממנה – תעשה מעט מאד פרי, והוא יהיה גרוע.
"וְלָכֵן נוֹעֲצִין עָנָף מֵהַזָּכָר בַּנֶּקֶב שֶׁעוֹשִׂין בְּהַנְּקֵבָה, ועי"ז הַנְּקֵבָה עוֹשָׂה תְּמָרִים יָפִים, וְהַמַּעֲשֶׂה זוֹ נִקְרָא הַרְכָּבָה [אִיַּנְאֶמְפַּפְּעָן]" – ובכן, ר' ישראל היקר – כיום אנו קוראים בשם 'הרכבה' לאותה נעיצת ענף של עץ פרי משובח בגזעו של נבט של עץ פרי מאותו מין, כמו שעושים כיום בהדרים, בנשירים, באבוקדו ובמנגו. ללא ההרכבה, הנבט, שלוּ היה גדל לעץ, ועושה פירות, איכותם של הפירות היתה נחותה, משום שהזרע ממנו גדל קיבל תכונות תורשתיות גם מעץ האם, אך גם מגרגיר האבקה שהפרה את הפרח שלה, ושילוב תורשתי זה אינו מבטיח ברמת הסתברות גבוהה פרי איכותי. זו הסיבה שאין מסתפקים בהנבטת תפוזים, תפוחים או אבוקדו, אלא מרכיבים אותם, ודואגים לכך שמתחת למקום ההרכבה יסולקו כל ה'חזירים', הענפים שמקורם בגזעו של הנבט, וכל נופו של העץ יתפתח מהענף המשובח שהורכב.
וכעת לידע שאותו ר' ישראל ליפשיץ כל כך חסר: דקלים בכלל, ותמרים בפרט, אינם ניתנים להרכבה בגלל מבנה הרקמות היחודי למשפחה זו.
אך כעת יכולים אנו לשוב להסברו של הרמב"ם ולהבין למה התכוון, גם אם הסברו לקה בחסר. מה שחז"ל קראו 'הרכבה' היה למעשה פעולה של סיוע בהאבקת התמרות. עד היום בכל הארצות המגדלות תמרים בסגנון מסורתי, מאיראן ועד מרוקו, מטפסים על עצי הזכר, כורתים את התפרחות עם האבקה הזכרית, מטפסים על עצי הנקבה, ותולים את התפרחות בין התפרחות הנקביות. האבקה בדקלים אינה מתבצעת ע"י חרקים כי אם על ידי הרוח, וכך, קירוב האבקה הזכרית לפרחים הנקביים מגדיל מאד את ההסתברות הסטטיסטית להפריה מוצלחת. זאת עושים גם בארצות המגדלות תמרים בשיטות מודרניות, בתוספת פעולות כמו שמירת האבקה הזכרית בקירור לח ובהאבקה פעילה של התפרחות על ידי שימוש במפוח.
ומתי פורחים התמרים והתמרות? מתי יש לעסוק באותה 'הרכבה'? אצלנו בארץ זה מתרחש בסביבות חודש מרס, ולפעמים זה נמשך עד אפריל, כלומר – אם לא הספקנו 'להרכיב' עד ערב פסח, ממש חשוב להשלים את המלאכה, ולא לדחותה לאחרי שבוע הפסח, שאז יהיה כבר מאוחר מדי. מה הפלא שחכמינו לא מיחו בידם של אנשי יריחו, שהמשיכו לעסוק בהאבקת התמרות ממש עד כניסת חג הפסח?