רַבִּי פִּנְחָס אָמַר: שְׁנֵי עֲשִׁירִים עָמְדוּ בָּעוֹלָם, אֶחָד לְיִשְׂרָאֵל וְאֶחָד לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, וְלֹא עָמַד לָהֶם מָמוֹנָם אֶלָּא לְרָעָתָם. קֹרַח בְּיִשְׂרָאֵל, שֶׁמָּצָא אוֹצְרוֹת שֶׁל כֶּסֶף וְזָהָב, שֶׁהִטְמִין יוֹסֵף. וְהָמָן בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, לָקַח אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה. וְכֵיוָן שֶׁרָאָה הַמֶּלֶךְ אֶת עָשְׂרוֹ וַעֲשֶׂרֶת בָּנָיו לְפָנָיו שָׂרִים, עָמַד וְגִדְּלוֹ וְרוֹמְמוֹ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְֹּׂאֵהוּ", וְצִוָּה הַמֶּלֶךְ שֶׁיְהוּ כּוֹרְעִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לוֹ. מֶה עָשָׂה הָמָן? עָשָׂה לוֹ צֶלֶם מְרֻקָּם עַל בְּגָדָיו וְעַל לִבּוֹ, וְכָל מִי שֶׁהָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לְהָמָן, הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים.
אסתר רבה
תדמיתו השלילית של המן מבוססת, על פי המקרא, על שנאת העם היהודי, על מזימתו להשמדת העם, על קנאתו במרדכי ועל כניעתו לתאווה לאסתר. לחז"ל כל זה אינו מספיק, והם מחפשים סיבות נוספות לנטור להמן טינה.
דרך מוזרה בחרו להם חז"ל, לכלול בכפיפה אחת את המן ואת קורח. יכולים היו לבחור גויים רשעים אחרים, כמו את נבוכדנצר מחריב המקדש או את פרעה מלך מצרים, אבל משום מה הם בחרו בקורח. המשותף לשניהם – העושר המופלג שנצבר בחטא. האמת, עושרם המיוחס להם אינו מבוסס על פסוקי התנ"ך. במדרשי חז"ל מסופר שלקורח היו שלוש מאות חמורים, שנשאו את המפתחות לאוצרותיו. וכל זה מבוסס על הפסוק מספר במדבר: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרֲכוּשׁ". גם המן, שהיה מרושע וקנאי, תככן ושטוף יצרים, כל מה שמספרת המגילה עליו הוא "אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה גִּדַּל הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ אֶת הָמָן בֶּן הַמְדָתָא הָאֲגָגִי וַיְנַשְֹּׂאֵהוּ". האם אפשר להניח, שבעיני חז"ל להיות עשיר מכניס אותך מיידית לקטגוריה חשודה?
ומהיכן בא להם עושרם של קורח והמן? לא מפסוקי המקרא. על כן ממריאים חז"לינו על כנפי הדמיון ומספרים כי קורח מצא את אוצרות הכסף והזהב שהטמין יוסף, המשנה למלך מצרים, וכי המן מצא את אוצרות המקדש שנבזזו ע"י נבוכדנצר, ועברו לידי הפרסים, יורשי הבבלים. מכאן שעושרם של השנים בא להם בחטא.
חז"ל מוסיפים לייחס להמן גם חטאים מתחום הפולחן. המלך אחשוורוש ציווה על נתיניו להשתחוות לפני המן, והוא ניצל את המצב, רקם על בגדו המפואר צֶלֶם, דמות אליל, ובזאת כפה על נתיני הממלכה להשתחוות לאותו צֶלֶם. מרדכי לא היה, אם כן, סתם מרדן כלפי נושא המשרה הבכיר של אחשוורוש, אלא נאמן למסורת עמו, בזאת שסרב להשתחוות לצלם נוכרי, מעשה של עבודת כוכבים.
מדרש קצר זה ממשיך את קו המחשבה של חז"ל, האומר כי עושרו של המן היה לרעתו בסופו של דבר. מדרשים נוספים מיצירה זאת מדגישים את הרעיון, שכדי שמפלתו של המן תהיה גדולה ומפורסמת, דאג אלוהים לכך, שתחילה יגדל מאד בכבוד, בכוח ובכסף (כמעט כמו אחד מבכירי הפוליטיקאים שלנו).