"בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי. וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר. וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים; וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן הָהָר לֵאמֹר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב, וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם; וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים, וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. וְעַתָּה, אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי, וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים, כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ. וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ. אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם; וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה. וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו, וַיֹּאמְרוּ: כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה; וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם, אֶל יְהוָה." (שמות י"ט)
"וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם". הִנֵּה נִתְחַכֵּם מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בִּשְׁלִיחוּתוֹ לַעֲשׂוֹתָהּ בְּהִתְבּוֹנְנוּת, כִּי יָרֵא וָפַחַד לְבָבוֹ, דִּלְמָא תֶּאֱרַע תַּקָּלָה בְּדָבָר, שֶׁהוּא תַּכְלִית הַכֹּל וְעִקַּר הָעוֹלָם, וּכְבָר אָחֲזוּ חֲבָלִים לָאָרֶץ, שֶׁמָּא, חַס וְשָׁלוֹם, לֹא יְקַבְּלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַתּוֹרָה. וְנִתְחַכֵּם עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְלֹא דִּבֵּר לִכְלָלוּת הָעָם עַד שֶׁקָּרָא לַזְּקֵנִים, וְהוֹשִׁיבָם לְפָנָיו, וְכָל יִשְׂרָאֵל יַחַד שׁוֹמְעִים דִּבְרֵי מֹשֶׁה, אֶלָּא שֶׁהִקְבִּיל הַדְּבָרִים לִפְנֵי הַזְּקֵנִים, וְהוֹעִיל בָּזֶה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ לְהָשִׁיב לְמֹשֶׁה, אֶלָּא הַזְּקֵנִים, וְלֹא כְּלָלוּת הָעָם, כִּי חָשׁ דִּלְמָא, חַס וְשָׁלוֹם, יַעֲנוּ מֵהָעָם תְּשׁוּבָה שֶׁלֹּא כַּהֹגֶן, מַה שֶׁאֵין כֵּן הַזְּקֵנִים - מֻבְטָח הוּא בָּהֶם, שֶׁתְּשׁוּבָתָם תִּהְיֶה כַּהֹגֶן, וְאַחַר שֶׁיָּשִׁיבוּ הַזְּקֵנִים כַּהֹגֶן, הָעָם יִטּוּ אַחֲרֵיהֶם, וְלוּ יִהְיֶה כִּי יִקְהוּ שִׁנֵּיהֶם, חַס וְשָׁלוֹם, כָּל זָקֵן וְזָקֵן יְדַבֵּר לִבְנֵי מִשְׁפַּחְתּוֹ. וְאוּלַי כִּי בְּנֵי אֵל חַי נוֹדְעָה לָהֶם הִתְחַכְּמוּת מֹשֶׁה, כִּי חָשׁ לְמֵאוּן, חַס וְשָׁלוֹם, וְהוֹצִיאוּ עַצְמָם מֵהַחֲשָׁד, וְלֹא הִנִּיחוּ לַזְּקֵנִים לְהָשִׁיב תְּחִלָּה, וְעָנוּ כָּל הָעָם יַחְדָּו: כָּל אֲשֶׁר דִּבֵּר ה', נַעֲשֶׂה מִדַּעְתֵּנוּ הַשְּׁלֵמָה וּבִרְצוֹנֵנוּ הַפָּשׁוּט, וְלֹא קָדְמָה תְּשׁוּבַת הַזְּקֵנִים לִתְשׁוּבַת כָּל עַם ה'. וְהִנֵּה הֶרְאוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֹצֶם אַחְדוּתָם וְהַשְׁוָאַת רְצוֹנָם בֶּאֱלֹהֵינוּ, כִּי ס' רִבּוֹא אָמְרוּ בְּהַשְׁוָאָה דִּבּוּר אֶחָד, כְּאָמְרוֹ יַחְדָּו, וְלֹא נִתְאַחֵר אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא קָדַם אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, וְלֹא שִׁנָּה אֶחָד מֵהֶם לְהָשִׁיב בְּנֹסַח אַחֵר. אַשְׁרֵי עוֹלָם, שֶׁאֻמָּה זוֹ בְּתוֹכוֹ. וּבָזֶה יְדֻיַּק מַאֲמַר הַנָּבִיא (יִרְמְיָהוּ ב'): "כֹּה אָמַר ה': זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלוֹתַיִךְ". פֵּרוּשׁ אָמְרוֹ "כְּלוּלוֹתַיִךְ" הוּא תְּשׁוּבָתָם, שֶׁעָנוּ כָּל הָעָם יַחְדָּו, שֶׁעָשׂוּ ב' כְּלָלִיּוּת בְּאַהֲבָה, הא' תְּשׁוּבָה כַּהֹגֶן מִכֻּלָּם, וְאֵין גַּם אֶחָד, שֶׁלֹּא נִתְרַצָּה בַּדָּבָר. ב' שֶׁהֻשְׁווּ יַחַד בְּקוֹל הַתְּשׁוּבָה וּבִלְשׁוֹן הַתְּשׁוּבָה עַל דֶּרֶךְ שֶׁכָּתַבְנוּ.
'אור החיים'
השאלה, החבויה בדיון שמציג בפנינו ר' חיים בן עטר, היא מי היה פעיל בדיאלוג שבין משה לעם – הזקנים, נציגי העם, או העם כולו? מחד, אומר אלוהים למשה: "אֵלֶּה הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", משמע משה צֻוָּהּ לְזַמֵּן את כל העם לאירוע כריתת הברית עם אלוהים. מאידך כתוב: "וַיָּבֹא מֹשֶׁה, וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם", משמע רק זקני העם השתתפו במפגש הזה. אך שוב אנו מוצאים כתוב: "וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו, וַיֹּאמְרוּ".
על השאלה הזאת אפשר לענות בכמה דרכים, ואחת מהן היא: 'כל העם' הם 'כל הזקנים', כל מי שנכח שם באותה שעה חגיגית. 'אור החיים' בוחר להבין זאת אחרת, והפירוש שלו מוסיף תוכן לטקסט המקראי.
על פי ר' חיים בן עטר, משה קרא לכל העם, אך זימן במיוחד את זקני העם, ואליהם דיבר. מדוע? משה חשש, שמקרב העם תבואנה גם תשובות לא רצויות, המסתייגות מההתחייבות, אותה מבקש אלוהים מהעם. בדעתו של משה היה לקבל את התשובה מהזקנים תחילה, משום שהאמין כי הזקנים יקבלו עליהם בלב שלם את הברית עם אלוהים. משה ציפה, שאחרי שהזקנים יאמרו את דברם, ירגיש העם כולו מחויבות לקבל עליו את התורה. משה הצטוה על ידי האלהים להניח את הדילמה מול פני העם כולו, ולקבל את תשובתו או את תשובותיו. הבאת הזקנים למעמד, ופנייה ישירה אליהם היתה רק תכסיס מנהיגותי של משה.
האם התכסיס פעל? לא! אומר 'אור החיים'. העם הפתיע, לא המתין לתשובת הזקנים, וענה פה אחד: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה, נַעֲשֶׂה". לא עוד, אלא שבאורח פלא היתה תשובת כל העם אחידה בתוכן, בנוסח ובתיזמון (איך זה מסתדר עם האימרה שלכל שני יהודים יש שלוש דעות?). כאן מתעלה 'אור החיים' לעוד הערה מדרשית, המפרשת את הפסוק מישעיהו "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ, אַהֲבַת כְּלוּלוֹתַיִךְ" פירוש מקורי ויפה. 'כְּלוּלוֹתַיִךְ' רומזת למשהו נוסף מעבר למטאפורה של נישואי העם לאלוהיו. 'כְּלוּלוֹתַיִךְ' – זו ה'כלליות' – אותה אחידות מופלאה של תשובת העם בתוכן, בנוסח ובתיזמון.
'אור החיים' אינו ממשיך ואומר לנו, כי התחייבות העם לאלוהים היתה כוללת, ועל כן מחייבת גם אותנו, שאמנם לא היינו שם, אבל 'כאילו' היינו שם. רעיון זה בוטא לא פעם על ידי חכמים, ונביא כאן מדבריו של ר' אברהם העשיל מאפטא, אחד מחכמי החסידות:
כִּי צָרִיךְ הָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה בְּעֵינָיו תָּמִיד בְּכָל עֵת וּבְכָל רֶגַע כְּאִלּוּ הוּא עוֹמֵד בְּהַר סִינַי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה. כִּי בָּאָדָם שַׁיָּךְ עָבַר וְעָתִיד, אֲבָל אֵצֶל ה' יִתְבָּרֵךְ, בְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא נוֹתֵן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם פּוֹתֵחַ אֵיזֶה סֵפֶר לִלְמֹד, צָרִיךְ אָז לִזְכֹּר מַעֲמַד הַר סִינַי, וּכְאִלּוּ הוּא קִבֵּל אֶת הַתּוֹרָה מִפִּי הַגְּבוּרָה.