כְּשֶׁבָּא נֹחַ לִטֹּע כֶּרֶם, בָּא שָׂטָן וְעָמַד לְפָנָיו. אָמַר לוֹ: מָה אַתָּה נוֹטֵעַ? אָמַר לוֹ: כֶּרֶם. אָמַר לוֹ: מַה טִּיבוֹ? פֵּרוֹתָיו מְתוּקִים, בֵּין לַחִים בֵּין יְבֵשִׁים, וְעוֹשִׂין מֵהֶן יַיִן הַמְּשַׂמֵּחַ לְבָבוֹת, דִּכְתִיב: וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ (תְּהִלִּים קד). אָמַר לוֹ שָׂטָן: בּוֹא וְנִשְׁתַּתֵּף שְׁנֵינוּ בְּכֶרֶם זֶה. אָמַר לוֹ: לְחָיַי.
מֶה עָשָׂה שָׂטָן? הֵבִיא כֶּבֶשׂ וַהֲרָגוֹ תַּחַת הַגֶּפֶן, אַחַ"כּ הֵבִיא אֲרִי וַהֲרָגוֹ שָׁם, אַחַר כָּךְ הֵבִיא חֲזִיר וַהֲרָגוֹ שָׁם, וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא קוֹף וַהֲרָגוֹ תַּחַת הַכֶּרֶם, וְהִטִּיפוּ דָּמָן בְּאוֹתוֹ הַכֶּרֶם וְהַשְׁקוּהָן מִדְּמֵיהֶן.
רָמַז לוֹ שֶׁקֹּדֶם שֶׁיִּשְׁתֶּה אָדָם מִן הַיַּיִן הֲרֵי הוּא תָּם כְּכֶבֶשׂ, זוֹ שֶׁאֵינָהּ יוֹדַעַת כְּלוּם, וּכְרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה, שָׁתָה כַּהֹגֶן הֲרֵי הוּא גִּבּוֹר כַּאֲרִי, וְאוֹמֵר: אֵין כְּמוֹתוֹ בָּעוֹלָם. כֵּיוָן שֶׁשָּׁתָה יוֹתֵר מִדַּאי, נַעֲשָׂה כַּחֲזִיר, מִתְלַכְלֵךְ בְּמֵי רַגְלַיִם וּבְדָבָר אַחֵר. נִשְׁתַּכֵּר, נַעֲשָׂה כְּקוֹף עוֹמֵד וּמְרַקֵּד וּמְשַׂחֵק וּמוֹצִיא לִפְנֵי הַכֹּל נַבְלוּת הַפֶּה, וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ מַה יַעֲשֶׂה.
תנחומא
אני נזכר באחד ממשלי איזופוס, המתאר את השלבים בחייו של אדם, גם הם בהשראת תכונותיהם השונות של בעלי החיים, וזה המשל:
הַסּוּס, הַפָּר, הַכֶּלֶב וְהָאָדָם
כְּשֶׁבָּרָא זֶוְסְ אֶת הָאָדָם, עָשָׂהוּ קְצַר-יָמִים. אוּלָם הָאָדָם הִסְתַּיַּע בְּשִׂכְלוֹ, וּכְשֶׁהִגִּיעַ הַחֹרֶף בָּנָה לוֹ בַּיִת וְיָשַׁב בּוֹ. יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁגָּבַר הַקֹּר בְּיוֹתֵר וְגֶשֶׁם נִתַּךְ אַרְצָה, נִלְאָה הַסּוּס לִסְבֹּל וּבָא בִמְרוּצָה אֶל הָאָדָם, וְהִתְחַנֵּן לְפָנָיו, שֶׁיִּתֵּן לוֹ מַחֲסֶה. אָמַר לוֹ הָאָדָם, שֶׁלֹּא יֵאוֹת לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן יִתֵּן לוֹ חֵלֶק מִן הַשָּׁנִים שֶׁהֻקְצְבוּ לוֹ. הִסְכִּים לְכָךְ הַסּוּס בְּרָצוֹן. לֹא עָבְרוּ יָמִים רַבִּים וּבָא גַּם הַפָּר, שֶׁלֹּא יָכֹל לַעֲמֹד בְּסִבְלוֹת הַחֹרֶף. עָנָה גַּם לוֹ הָאָדָם כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְאָמַר לוֹ, שֶׁלֹּא יְקַבְּלֶנּוּ אֶל בֵּיתוֹ, אִם לֹא יִתֵּן לוֹ מִסְפַּר שָׁנִים מִשְּׁנוֹתָיו. נָתַן גַּם זֶה חֶלְקוֹ וְהָאָדָם קִבְּלוֹ. לִבְסוֹף בָּא גַּם הַכֶּלֶב, כְּשֶׁהוּא מִתְעַנֶּה בַּקֹּר, וּלְאַחַר שֶׁהִפְרִישׁ גַּם הוּא שָׁנָה מִשְּׁנוֹת חַיָּיו, מָצָא מַחֲסֶה בְּבֵיִת הָאָדָם. וְהִנֵּה מַה שֶּׁיָּצָא מִזֶּה לִבְנֵי-אָדָם: כָּל עוֹד הֵם בְּגִּיל הַחַיִּים, שֶׁמִּנָּה לָהֶם זֶוְסְ, הֵם טְהוֹרִים וְטוֹבִים. כְּשֶׁהֵם מַגִּיעִים לִשְׁנוֹתָיו שֶׁל הַסּוּס, הֵם זוֹקְפִים צַוָּארָם וְנַעֲשִׂים גַּאַוְתָנִים. וּכְשֶׁהֵם בָּאִים לִשְׁנוֹת הַפָּר, הֵם מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם עֹל וּמָרוּת. וְאוּלָם כְּשֶׁהֵם מַשִּׂיגִים אַתְּ גִּילוֹ שֶׁל הַכֶּלֶב, הֵם נַעֲשִׂים כַּעֲסָנִים וְקַנְתְּרָנִים.
הסגנון מאד דומה, מה שמעלה את השאלה אם הכירו חז"ל את משלי איזופוס. התשובה חיובית, וכמה ממשליו של איזופוס נאמרים מפיהם של חכמים בספרות חז"ל. משלי איזופוס, שחי במאות ה-7-6 לפנה"ס נפוצו בכל העולם ההלניסטי כסיפורים בע"פ, ולבסוף הועלו על הכתב בסביבות המאה ה-3 לספ'.
השטן הוא דמות חז"לית שככל הנראה לא נשאבה מהתרבות ההלניסטית, אלא מתרבויות המזרח התיכון. הופעתו במדרש משבשת את כוונתו הטובה של נוח לנטוע צמח שישמח לבב אנוש. השטן שוחט ארבע חיות ומשקה את הגפנים בדמן. תכונותיהן של חיות אלה ניכרות בהשפעת היין על השותה אותו. שתיית היין מתחילה בתום לב, מתוך חוסר מודעות למה שהוא יכול להביא עמו – תום לב של כבשה. שתייה מרובה יותר מסירה עכבות ומוחקת פחדים, והאם מרגיש עצמו משוחרר ומלא אנרגיה, ויכול להתמודד כמו אריה עם דברים שהפחידו אותו כשלא היה תחת השפעת היין. בשלב קיצוני יותר של שכרות מאבד האדם את הבקרה על התנהגותו, והוא אינו יכול לשמור על מראה אסתטי ונקי, בדומה לחזיר. הסוף – כקוף – מדבר שטויות ומשעשע את הנמצאים עמו והלועגים למראהו.
יחסה של היהדות לשתיית היין הוא יחס אמביוולנטי. לעומת 'וְיַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ' (תהלים ק"ד) ונוכחותו של יין בכל טקס חגיגי יהודי, סיפוריהם של נוח ושל לוט מצביעים על החשש מהשיכרון שמביאה שתיית יין מרובה. "אַל תְּהִי בְסֹבְאֵי יָיִן" אומר ספר משלי, ובבבלי סנהדרין נאמר בבוטות "אֵין לָךְ דָּבָר שֶׁמֵּבִיא יְלָלָה לְאָדָם אֶלָּא יַיִן".