חוּמָא, אַלְמְנָתוֹ שֶׁל אַבַּיֵּי, בָּאָה לִפְנֵי רָבָא, שֶׁהָיָה דַּיָּן בָּעִיר, וְאָמְרָה לוֹ: פְּסֹק לִי מְזוֹנוֹת, הַמַּגִּיעִים לִי מִן הַיּוֹרְשִׁים! פָּסַק לָהּ מְזוֹנוֹת. אָמְרָה לוֹ: פְּסֹק לִי גַּם יַיִן! אָמַר לָהּ: יוֹדֵעַ אֲנִי בּוֹ בְּנַחְמָנִי, אַבַּיֵּי בַּעֲלֵךְ, שֶׁלֹּא הָיָה שׁוֹתֶה יַיִן, וְלָכֵן, כֵּיוָן שֶׁבְּחַיָּיו לֹא הָיִיתָ רְגִילָה בְּכָךְ - אֵין נוֹתְנִים לָךְ גַּם אַחֲרֵי מוֹתוֹ. אָמְרָה לוֹ: בְּחַיֵּי אֲדוֹנִי, שֶׁהָיָה מַשְׁקֶה אוֹתִי בְּכוֹסוֹת גְּדוֹלוֹת כְּמוֹ זֶה! וְהֶרְאֲתָה לוֹ בְּיָדֶיהָ כַּמָּה גְּדוֹלוֹת הָיוּ הַכּוֹסוֹת. תּוֹךְ שֶׁהָיְתָה מַרְאָה לוֹ בְּיָדֶיהָ אֶת גֹּדֶל הַכּוֹסוֹת, הִתְגַּלְּתָה זְרוֹעָהּ מִן הַבֶּגֶד, וְהָיְתָה יָפָה כָּל כָּךְ, שֶׁנַּעֲשָׂה אוֹר בְּבֵית הַדִּין. קָם רָבָא, נִכְנַס לְבֵיתוֹ, וּתְבָעָהּ לְאִשְׁתּוֹ, בַּת רַב חִסְדָּא, לְתַשְׁמִישׁ. אָמְרָה לוֹ אִשְׁתּוֹ: מִי הָיָה עַכְשָׁו בְּבֵית הַדִּין? שֶׁהֵבִינָה שֶׁאֵין הַדָּבָר רָגִיל, וּבְוַדַּאי אֵרַע מִשּׁוּם שֶׁרָאָה אֵיזוֹשֶׁהִי אִשָּׁה בְּבֵית הַדִּין. אָמַר לָהּ: חוּמָא, אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַבַּיֵּי, הָיְתָה בְּבֵית הַדִּין. קִנְּאָה בָּהּ, וְחָשְׁשָׁה. יָצְאָה בַּת רַב חִסְדָּא אַחֲרֵי חוּמָא, וְהִכְּתָה אוֹתָהּ בְּמַנְעוּל שֶׁל אַרְגָּז, עַד שֶׁהוֹצִיאָה אוֹתָהּ מִגְּבוּלוֹת הָעִיר מְחוֹזָא. וְכָךְ אָמְרָה לָהּ: 'הָרַגְתְּ לָךְ שְׁלוֹשָׁה גְּבָרִים!', כִּי אַבַּיֵּי הָיָה בַּעְלָהּ הַשְּׁלִישִׁי, אַחַר שֶׁמֵּתוּ שְׁנֵי בְּעָלֶיהָ הָרִאשׁוֹנִים, 'וּבָאת לַהֲרוֹג גַּם אֶת רָבָא בַּעֲלִי?! שֶׁהֶרְאֵית לוֹ אֶת יָפְיֵךְ, וְיָבוֹא לָשֵׂאת אוֹתָךְ'...
בבלי כתובות עפ"י שטיינזלץ
קצת רקע לא יזיק לפני שנפנה אל הסיפור עצמו.
הסיפור מופיע כחלק מדיון במסכת כתובות, דיון הפותח במילים 'אֵין פּוֹסְקִין יֵינוֹת לְאִשָּׁה'. מימוש הכתובה אמור להעניק לאשה האלמנה את מזונותיה מתוך כספי הירושה של בעלה המנוח. חכמים מתלבטים בשאלה, אם יכולה האלמנה לתבוע לקבל בתוך המזונות האלה גם יין, בטענה שהיתה מורגלת בשתייתו בעת חייה עם בעלה. במסגרת הדיון המלומד הזה אומרים החכמים, גברים כולם, כמובן, לא מעט דברים מטופשים – הלא יש להם הזכות לייחס לנשים כל מה שעולה על דעתם שלהם. רק לדוגמה, אומר אחד החכמים, שהתלמוד נזהר לא לציין את שמו: 'כוס אחד של יין - יפה לאשה. שנים - ניוול הוא לה, שמתחילה להשתכר. שלשה — מגיעה לתאווה, ואז אף תובעת תשמיש בפה. שתתה ארבעה כוסות יין - הריהי מגיעה למצב, שאפילו חמור תובעת'.
בראש בית הדין עומד רבא. ביחד עם אביי, שהיה קרוי גם 'נחמני', היו השניים מראשי יהדות בבל במאה הרביעית לספירה. לאחר פטירתו של אביי עברה ישיבת פומבדיתא, שהייתה המרכז לפעילות ההלכתית באותה העת, למחוזא, עירו של רבא, והוא כיהן בה 14 שנה כראש הישיבה. גם נשותיהם של השניים אינן קוטלות קנים. חומא, אשתו של אביי, היתה בתו של רב יהודה, מייסד ישיבת פומבדיתא. אשת רבא קרויה בסיפור 'בת רב חסדא', גם הוא חכם מפורסם, שעמד בראש ישיבת סורא כעשר שנים. ובכן, מדובר בשתי משפחות מכובדות, וככל הנראה גם בעלות אמצעים. רבא ואביי נודעו במחלוקות רבות מספור ביניהן, אשר מאכלסות את דפי התלמוד.
וכעת, כשהנפשות הפועלות מוכרות לנו, קל יותר להבין את המסופר על חומא, אלמנת אביי, הבאה לפני רבא לתבוע ממנו, שיקצוב את מזונותיה, ויכלול במזונות אלה יין, שכן מורגלת היתה בשתיית יין בבית אביי. רבא מציין במבוכה (המצאה שלי), שידוע לו כי אביי עצמו לא היה ידוע בשתיית יין. חומא אומרת לו במחווה תיאטרלית, כי גודל הכוסות, שבהן היה אביי משקה אותו יין היה 'כזה'...
אלמנה, אלמנה, אבל יפה להלל... ובפורשה את ידיה כדי לצייר את גודל כוסות היין, נחשפות זרועותיה היפות של חומא, ואור זורח בבית הדין! ואם לא זרח אור של ממש בבית הדין, ניתן לשער, כי אור זרח במוחו של הדיין, של רבא. כמו באגדות, שאינן מתיימרות להיות מציאותיות יותר מדי, קם רבא הנסער והנרגש, רץ הביתה ותובע את רעייתו לתשמיש. האשה, המכירה את בעלה טוב יותר מכל אדם אחר, ויודעת כי נדירים המקרים שהגבר שלה עוזב את העבודה באמצע היום כדי לתנות איתה אהבים, חושדת, ובצדק, כי אשה מעורבת בדבר, והיא שואלת: 'מִי הָיָה עַכְשָׁו בְּבֵית הַדִּין?'. הבעל, המובל על ידי רגשותיו ברגע זה, אינו יכול לשקר לה, והוא מגלה: 'חוּמָא, אִשְׁתּוֹ שֶׁל אַבַּיֵּי, הָיְתָה בְּבֵית הַדִּין'. האשה מרגישה נבגדת, אינה מקבלת את הפגנת התאווה של בעלה, והיא יוצאת לקרב חייה מול האשה, שעשתה לבעלה את הבלבלה. במתקפה ממוקדת היטב מכה האשה הזועמת את חומא, החפה מכל פשע (כך, לפחות, סבור עבדכם הנאמן) במנעול של ארגז, כלי נשק פופולרי אצל נשים בבליות, מן הסתם, ומגרשת אותה מהעיר מחוזא – שיהיה על בטוח... מסתבר שיש לה גם דברים חריפים לומר לה, לחומא היפה, שאביי המנוח היה בעלה השלישי, אחרי שהתאלמנה פעמיים לפניו. אשת אביי תוקפת את חומא במילים המרושעות: 'הָרַגְתְּ לָךְ שְׁלוֹשָׁה גְּבָרִים, וּבָאת לַהֲרוֹג גַּם אֶת רָבָא בַּעֲלִי, שֶׁהֶרְאֵית לוֹ אֶת יָפְיֵךְ, וְיָבוֹא לָשֵׂאת אוֹתָךְ?!'.
שתי הנשים בספור המביך הזה הן נשים חזקות. חומא יודעת לעמוד על שלה ולתבוע את זכויותיה, ואולי אף יודעת להשתמש ביופיה כדי להשפיע על החלטת השופט. אשת רבא יודעת גם היא לעמוד על שלה, ולמרות שבעלה מראה רפיסות והוא נכנע ליצריו, היא אינה מוותרת על זכותה להניס כל אישה, המאיימת על קשר הנישואין שלהם.
על פי הסיפור הזה, נשים יכולות וזכאיות לשתות יין, והרבה יין; גברים, גם אם הם גדולים בתורה, חלשים מאד מול יופיין המפתה של נשים; נשים מסוגלות להגן על שלום הבית שלהן, ביחוד אם מי שמאיימת עליו היא אישה בעצמה. אלה התובנות שאני מוציא מהסיפור. גברים אחרים יכולים לטעון, כי לא הבנתי את הסיפור. הם יאמרו כי האישה אשמה בשתיית יין מוגזמת, כי היין משליט על האשה את יצר המין, וכי אשה אלמנה, שהיא פנויה, ואם היא גם יפה וגם רגילה לשתות יין – היא אסון מהלך או פצצה, שיש לנטרל באמצעות מנעול של ארגז.