לְרַב הָיָה עִנְיַן (סִכְסוּךְ) עִם קַצָּב אֶחָד. לֹא בָּא (הַקַּצָּב) לִפְנֵי (רַב) בְּעֶרֶב יוֹם כִּפּוּר. אָמַר הוּא (רַב): אֵלֵךְ אֲנִי לְפַיֵּס אוֹתוֹ (אֶת הַקַּצָּב). פָּגַע בּוֹ (פָּגַשׁ אוֹתוֹ) רַב הוּנָא (תַּלְמִידוֹ שֶׁל רַב). אָמַר לוֹ (רַב הוּנָא לְרַב): 'לְהֵיכָן הוֹלֵךְ אֲדוֹנִי'? אָמַר לוֹ (רַב לְרַב הוּנָא): 'לְפַיֵּס אֶת פְּלוֹנִי'. אָמַר (רַב הוּנָא): "הוֹלֵךְ אַבָּא ('אַבָּא' הוּא שְׁמוֹ שֶׁל רַב) לַהֲרֹג אָדָם!" הָלַךְ (רַב) וּבָא אֶצְלוֹ (אֵצֶל הַקַּצָּב). הָיָה (הַקַּצָּב) יוֹשֵׁב וּמְבַקֵּעַ רֹאשׁ (שֶׁל בְּהֵמָה). הֵרִים (הַקַּצָּב) אֶת עֵינָיו וְרָאָה אוֹתוֹ (אֶת רַב). אָמַר לוֹ: "אַתָּה, אַבָּא, לֵךְ! אֵין לִי דָּבָר אִתְּךָ!". בִּזְמַן שֶׁהֵרִים (הַקַּצָּב) אֶת רֹאשׁוֹ, נִשְׁמְטָה עֶצֶם, וְהִכְּתָה אוֹתוֹ (אֶת הַקַּצָּב) בְּצַוָּארוֹ, וְהָרְגָה אוֹתוֹ.
בבלי יומא
כמה מילות הקדמה על דמותו של רב (מהויקיפדיה):
אבא בר איבו (מאות 2-3 לספ') נודע בתלמוד בפשטות בכינוי רב, והיה מכוּנה גם אבא אריכא, משום שהאריך ימים, או משום שהיה גבוה. הוא היה חכם תלמודי מחשובי האמוראים ומייסד ישיבת סורא שבבבל. למעשה היה רב מאחרוני התנאים (תלמידו של ר' יהודה הנשיא) ומראשוני אמוראי בבל. .חזרתו מארץ ישראל לבבל נחשבה לאירוע רב חשיבות לקראת ההתפתחות של מרכז רוחני יהודי בבבל, ושסימן את תחילת חילופי התרבויות בין הקהילות בארץ ישראל ובבל.
וכעת – לסיפור:
'לְרַב הָיָה עִנְיַן (סִכְסוּךְ) עִם קַצָּב אֶחָד'. מי פגע במי? הרב בקצב או הקצב ברב? מי 'לֹא בָּא לִפְנֵי' מי? לכאורה התשובה מצויה במילים 'אָמַר הוּא (רַב): אֵלֵךְ אֲנִי לְפַיֵּס אוֹתוֹ (אֶת הַקַּצָּב)'. זו תגובתו של רב לכך שהקצב לא בא לבקש את סליחתו, אך יתכן בהחלט גם ההפך: רב פגע בקצב, ומשום מה לא טרח לפייסו לפני יום כיפור, וכעת, ממש ברגע האחרון, הוא מוחל על כבודו כבעל סמכות תורנית (ואולי גם כבעל סמכות בענייני מידות ומשקלות בשוק, כפי שמעידים מקורות אחרים), והולך לפייס את הקצב. וקיימת, כמובן, האפשרות השלישית, זו המוכרת כל כך מהמציאות: שניהם פגעו איש בזולתו הדדית. על מה היה הסכסוך? כבר הוזכר, שלרב היה מעמד של מפקח על המקח והממכר בשוק, ויתכן שהוא פגע בקצב, כאשר הטיל דופי בכשרות עבודתו, ופגע בשמו הטוב כקצב. מאידך, יתכן כי הקצב איתגר את פסיקותיו של רב בענייני השוק.
'אָמַר הוּא (רַב): אֵלֵךְ אֲנִי לְפַיֵּס אוֹתוֹ (אֶת הַקַּצָּב)'. יום הכיפורים בפתח, הקצב עסוק עד הרגע האחרון של ערב החג בהכנת בשר ללקוחותיו לקראת הסעודה המפסקת. אלה ימים מתישים, ויש לנצל כל שעה שנותרה עד כניסת החג. העבודה גם קשה, וגם דורשת מיומנות וזהירות בשימוש בסכינים החדות ובשאר מכשירי החיתוך והביקוע. הלחץ גדול. זה לא בדיוק הזמן המתאים למפגש של פיוס, וביחוד מול אדם ממעמד גבוה, הרגיל לגינוני נימוס, והרגיש לכבודו. רב פנוי יותר, משרתים ושפחות טורחים בביתו להכין את החג, והוא חש צורך ללכת ולפייס את הקצב, גם אם הקצב הוא שפגע בו, ולא להפך. וכאן עושה רב את הטעות הראשונה – ללכת ברגע הכי פחות מתאים למפגש עם הקצב. אם לרגע נוצר בנו הרושם, שיפה עשה רב, שמחל על כבודו שלו, והלך לפייס את הקצב, הנחות ממנו מעמדית, הרי שבמחשבה שנייה מפגין רב חוסר רגישות בבחירת השעה למעשה זה.
אתנחתא לפני המפגש הגורלי:
'פָּגַע בּוֹ רַב הוּנָא. אָמַר לוֹ: 'לְהֵיכָן הוֹלֵךְ אֲדוֹנִי'? אָמַר לוֹ: 'לְפַיֵּס אֶת פְּלוֹנִי'. אָמַר: "הוֹלֵךְ אַבָּא לַהֲרֹג אָדָם!"'. לעומת רב, העיוור למשמעות המעשה שלו, תלמידו רב הונא עומד מיד על העומד להתרחש, ולמרות שמדובר ברב שלו, הוא מזהיר אותו, שמישהו עלול ליהרג בביקור הזה. אדם ייהרג – או הקצב או רב. רב הונא אינו פונה אל רבו בשם 'רב', כי אם בשמו הפרטי 'אבא'. כשמדובר בפיקוח נפש, אין להבדלי המעמד משמעות, ודווקא בזכות הקרבה היותר אינטימית, הנוצרת עם הפנייה הזו, יש סיכוי לשכנע את רב לוותר על הרעיון הלא מוצלח, גם אם בא מכוונות טובות. המדרש מוותר בנקודה זו על תגובתו של רב, ואנו רק יכולים לשער, כי רב לא קיבל את דברי רב הונא. מדוע התעקש להמשיך בדרכו אל הקצב? האם יכול להיות, שחשיבות קיום מצוות פיוס הנפגע לפני יום הכיפורים עמדה לנגד עיניו? האם יכול להיות, שכל כך חשוב היה לו 'לנקות את השולחן' ולהגיע אל יום הכיפורים נקי מכל חובה מוסרית, שלא הבין, כי במעשהו יתכן שטמונה פגיעה נוספת באיש, שהיה לו סכסוך עמו? האם הביא בחשבון בכלל אפשרות, שלא יתקיים פיוס, שלנפגע יש זכות לא לסלוח?
ממשיך רב בדרכו, ומגיע אל הקצב, ומוצא אותו בעיצומה של מלאכה, הדורשת כוח פיסי רב וריכוז טוטאלי בבטיחות הפעולות – ביקוע ראש בהמה. בידיו, אולי, קופיץ, כלי רב עוצמה, היכול להפוך על נקלה לכלי משחית. זמנו קצר, שכן החג עומד להיכנס, מסביב רעש והמולה של קונים, דם ניתז לכל עבר. נקי זה לא; שקט זה לא; מאפשר שיחת נפש זה לא. ורב, בקומתו הגבוהה (אבא אריכא קראו לו) ובבגדיו ההדורים, נכנס אל האטליז ועומד. לכאורה - ממתין שיסיים הקצב את מה שהתחיל בו, או שמא ממתין שהאיש הפשוט הזה ייקח את העניינים בידיים, ויפתח בדברי התנצלות (מי פגע במי? כבר אמרנו שאין לדעת). שֶׁקֶט והידור של אדם, היודע לדבר, ניצבים בלי מילים מול איש פשוט, שזמנו דחוק, שאינו מורגל בשיחות, ושהסכסוך שנוצר בינו לבין איש השררה מפחיד אותו, גם אם לא הוא זה שפגע.
'הֵרִים (הַקַּצָּב) אֶת עֵינָיו וְרָאָה אוֹתוֹ (אֶת רַב). אָמַר לוֹ: "אַתָּה, אַבָּא, לֵךְ! אֵין לִי דָּבָר אִתְּךָ!"'. באמצע מלאכת ביקוע ראש הבהמה, כשקופיץ בידו המרובבת בדם, מבחין הקצב בכניסתו השקטה של רב אל האטליז. רק זה היה חסר לו דווקא ביום העמוס הזה. גם לו ידע האיש לדבר היטב, זה לא היה הזמן המתאים לשיחת פיוס. גם הוא בוחר לקרוא לרב בשמו הפרטי 'אבא', אבל הוא אומר לו, במילים שלנו: 'לך מכאן, אבא! איני רוצה לדבר אתך עכשיו!'. או שמא התכוון הקצב לומר לו, לרב, שאין בליבו עליו דבר, שאם נפגע, הרי ששכח מזמן, או כי מוחל הוא על כבודו, ואינו מבקש סליחה? ואם פגע הוא ברב, יתכן שרצה להתכחש לפגיעה זו.
האם סופו של הסיפור יכול להעיד על מה שבאמת קרה שם? לדעתי, לא.
'בִּזְמַן שֶׁהֵרִים (הַקַּצָּב) אֶת רֹאשׁוֹ, נִשְׁמְטָה עֶצֶם, וְהִכְּתָה אוֹתוֹ (אֶת הַקַּצָּב) בְּצַוָּארוֹ, וְהָרְגָה אוֹתוֹ'.
דברי רב הונא לרב מצביעים על אחריותו של רב לטרגדיה שהתרחשה שם. אם דברים אלה - "הוֹלֵךְ אַבָּא לַהֲרֹג אָדָם!" – הם המפתח להבנת הסיפור, לפנינו שרשרת של החלטות ומעשים של רב, המעידים על חוסר רגישותו לסיטואציה האנושית שבינו לבין הקצב, ועל הביטחון בסמכותו התורנית לשים את הפיוס בראש סולם העדיפויות, גם על חשבון הסיכון שמבצע הפיוס עלול להביא, או על האמונה שלו, שבסופו של דבר חייב הנפגע לסלוח בכל מצב, אחרת הוא הופך לפוגע.
המפגש בין הרב הסמכותי והבטוח בעצמו יותר מדי לבין האיש הפשוט, שאולי לדבר אינו יודע, אבל לבקע ראש בהמה בחמת זעם הוא מסוגל – מביא לתוצאה הטרגית, הפוגעת דווקא בו.
וכמובן, ניתן לראות את הסוף הקשה הזה ראייה יותר פשטנית, המתאימה למדרשי חז"ל לא מעטים. על פי ראייה זו, מי שאינו מוכן לסלוח רגע לפני יום הכיפורים, נענש על ידי אלוהים בעונש החמור ביותר. אני, הסבור כי לכל אדם הזכות לא לסלוח, איני מוכן לקבל פרשנות זו לסיפור המוזר והעצוב כל-כך, שמספרת לנו מסכת יומא.