מָסְרוּ לוֹ לְכֹהֵן הַגָּדוֹל זְקֵנִים מִזִּקְנֵי בַּיִת דִּין, וְקוֹרִין לְפָנָיו בְּסֵדֶר הַיּוֹם אוֹתוֹ יִצְטָרֵךְ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לִקְרֹא לְמָחָר, וְאוֹמְרִים לוֹ: אִישִׁי, כֹּהֵן גָּדוֹל! קְרָא אַתָּה עַצְמְךָ בְּפִיךָ, שֶׁמָּא שָׁכַחְתָּ קְרִיאָה זוֹ, אוֹ שֶׁמָּא לֹא לָמַדְתָּ לִקְרֹא. עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים בַּשַּׁחֲרִית הָיוּ מַעֲמִידִין אוֹתוֹ בְּשַׁעַר הַמִּזְרָח שֶׁל הָעֲזָרָה, וּמַעֲבִירִין לְפָנָיו פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים, כְּדֵי שֶׁיְּהֵא מַכִּיר וְרָגִיל בָּעֲבוֹדָה, שֶׁהֲרֵי בַּעֲבוֹדַת יוֹם הַכִּפּוּרִים מַקְרִיב מִכָּל אֶחָד מִמִּינִים אֵלֶּה. כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים שֶׁהָיָה בְּלִשְׁכַּת פַּרְהֶדְרִין לֹא הָיוּ מוֹנְעִין מִמֶּנּוּ מַאֲכָל וּמִשְׁתֶּה כִּרְצוֹנוֹ, אוּלָם עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים עִם חֲשֵׁכָה לֹא הָיוּ מַנִּיחִין אוֹתוֹ לֶאֱכֹל הַרְבֵּה, מִפְּנֵי שֶׁהַמַּאֲכָל מֵבִיא אֶת הַשֵּׁנָה, וּכְפִי שֶׁיְּבֹאַר לְהַלָּן לֹא הָיוּ מַנִּיחִין לוֹ לִישֹׁן.
עַל מָה שֶׁאָמְרוּ, שֶׁהָיוּ הַזְּקֵנִים מְלַמְּדִין אֶת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל לִקְרֹא, שֶׁמָּא שָׁכַח אוֹ לֹא לָמַד, תּוֹהִים: הֲיִתָּכֵן שֶׁכֹּהֵן זֶה אֵינוֹ רָגִיל לִקְרֹא הַרְבֵּה, וְשָׁכַח קְרִיאָה זוֹ? כֵּיצַד יִתָּכֵן הַדָּבָר? הַאִם מַעֲמִידִין אָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל כְּגוֹן זֶה, שֶׁלֹּא לָמַד מִקְרָא?
וַהֲרֵי שָׁנִינוּ בַּבְּרַיְתָא: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" (וְיִקְרָא כא, י), לְלַמְּדֵנוּ שֶׁיְּהֵא גָּדוֹל מֵאֶחָיו בְּכֹחַ, בְּנוֹי, בְּחָכְמָה וּבְעֹשֶׁר. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: עֹשֶׁר אֵינוֹ מְעַכֵּב לְכַתְּחִלָּה, וּמִנַּיִן שֶׁאִם אֵין לוֹ רְכוּשׁ מִשֶּׁלּוֹ, שֶׁאֶחָיו הַכֹּהֲנִים מְגַדְּלִין אוֹתוֹ מֵרְכוּשָׁם? תַּלְמוּד לוֹמַר: "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" , וְהוּא מְפָרְשׁוֹ: גִּדְּלוּהוּ בִּרְכוּשׁ מִשֶּׁל אֶחָיו. עַל כָּל פָּנִים מֻסְכָּם, שֶׁהוּא צָרִיךְ לִהְיוֹת גָּדוֹל בְּחָכְמָה!
אָמַר רַב יוֹסֵף: אֵינוֹ קָשֶׁה! בְּמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן, שֶׁהָיוּ נוֹהֲגִים בּוֹ כַּהֲלָכָה, הָיָה בֶּאֱמֶת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֻשְׁלָם בְּכֹל הַמִּדּוֹת. כָּאן, בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁנַּעֲשׂוּ בּוֹ דְּבָרִים שֶׁלֹּא כַּדִּין, הָיָה יָכוֹל לִהְיוֹת מַצָּב שֶׁלֹּא הָיָה הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בֶּן מִקְרָא. שֶׁאָמַר רַב אַסִּי: כְּלִי בֶּן שְׁנֵי קַבִּים מָלֵא דִּינָרֵי זָהָב הִכְנִיסָה לוֹ מַרְתָּא בַּת בַּיְתּוֹס, שֶׁהָיְתָה עֲשִׁירָה, לְיַנַּאי הַמֶּלֶךְ, עַל שֶׁהֶעֱמִיד אֶת יְהוֹשֻׁעַ בֶּן גַּמְלָא כְּכֹהֵן גָּדוֹל, וַהֲרֵי זוֹ דֻּגְמָה כֵּיצַד הָיוּ כֹּהֲנִים הַגְּדוֹלִים מִתְמַנִּים עַל יְדֵי שֹׁחַד וּמַתָּנוֹת, וְלָכֵן יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ בֵּינֵיהֶם גַּם בּוּרִים גְּמוּרִים.
בבלי יומא עפ"י שטיינזלץ
הפסקה הראשונה של הקטע שלפנינו היא ציטוט מהמשנה. הפסקאות הבאות הן דיון של אמוראי בבל על קטע זה, כשהם נעזרים גם בברייתות, שגם הן מתקופת המשנה.
הקטע מהמשנה (מסכת יומא, העוסקת ביום הכיפורים) מתאר כיצד מכינים כוהני בית המקדש השני את הכוהן הגדול לקראת עבודתו במקדש ביום הכיפורים. ישנן משימות של היום הקדוש הזה, שרק הכוהן הגדול רשאי לבצען, ומאידך, יש מצב שהכוהן הגדול אינו בקי בסדרי הקרבנות, ואפילו אינו יודע לקרוא, ועל כן יש לשנן לפניו את המצוות השונות שיוטלו עליו.
אם ההיגיון הפשוט אומר, כי הכוהן הגדול חייב להיות גדול מאחיו הכוהנים לא רק במעמד או בעושר, אלא גם בחוכמה ובידע כוהני, מסתבר שבתקופת בית שני לא היו הדברים האלה מובנים מאליהם. ועל כן ידעו התנאים לספר מזיכרון שעבר מדור לדור, שהיו כוהנים גדולים בּוּרִים וחסרי ניסיון, והיה צריך להכינם לקראת יום הכיפורים, ואפילו לקרוא לפניהם את המצוות הכתובות.
מדוע טורחת המשנה, ואחריה התלמוד, לספר על פאדיחות מעין אלה? הדורות האחרונים של תקופת בית שני ידעו גם תופעות של קניית הכהונה הגדולה בכסף, גם שחיתויות שהיו קיימות בבית המקדש, וגם מתיחויות בין זרם החכמים, שייחסו ערך רב יותר ללימוד התורה על פני עבודת הקרבנות, לבין מעמד הכהונה. עליית מעמד החכמים קיבלה משנה תוקף לאחר חורבן הבית, ולחכמי המשנה היה חשוב לשמר לא רק את זיכרון החגיגות המרגשות שבמתחם המקדש בשלושת הרגלים, אלא גם את זכר הביזיונות המוסריים שליוו את מעשי הכוהנים של פעם.
רב יוסף ורב אסי, מאמוראי בבל, מעירים כי כוהני בית שני לא היו ברמה של כוהני בית ראשון, וכי בתקופת בית שני היו מקרים, שהכהונה הגדולה נקנתה בכסף, כמו בסיפור על יהושע בן גמלא, שאשתו העשירה, מרתא בת בייתוס, קנתה עבורו מהמלך את משרת הכהונה הגדולה. איזכור ינאי כמי שמכר את משרת הכהונה הוא, כנראה, שגוי, שכן הוא, המלך ינאי, היה בעצמו כוהן גדול, ומלכותו היתה במאה השניה לפנה"ס, בעוד שיהושע בן גמלא כיהן בדור שלפני החורבן, והיה אחד ממנהיגי המרד המתונים. יתכן שהמלך היה אגריפס.
בקטע מהמשנה מוזכרת לשכת הפרהדרין. לשכה זו הייתה לשכתו של הכהן הגדול בתקופת בית שני, והיא שימשה לו למגורים בשבעת הימים שלפני יום הכיפורים.