אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל: אֻמּוֹת עַכּוּ"ם, עַל יְדֵי שֶׁעָשׂוּ ז' מִצְווֹת, הִשְׁפַּעְתָּ לָהֶם שַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּמַתַּן שְׂכָרָן. אָנוּ, שֶׁנִּצְטַוִּינוּ עַל שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה, שֶׁתַּשְׁפִּיעַ לָנוּ טוֹבוֹת לָעוֹלָם הַבָּא. לְפִיכָךְ, כְּשֶׁאָנוּ רוֹאִים שַׁלְוָתָם שֶׁל אֻמּוֹת הָעַכּוּ"ם, אָנוּ שְׂמֵחִים. הֱוֵי אוֹמֵר: "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְּלִבִּי".
ר' יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ אֶחָד, שֶׁעָשָׂה סְעוּדָה, וְהִכְנִיס אֶת הָאוֹרְחִים, וְהוֹשִׁיבָן עַל פֶּתַח פַּלְטְרִין, וְרוֹאִין אֶת הַכְּלָבִים, שֶׁיּוֹצְאִין וּבְפִיהֶן פַּסְיוֹנִים וְרָאשֵׁי פְּטוּמוֹת וְרָאשֵׁי עֲגָלִים. הִתְחִילוּ אוֹמְרִים: מָה הַכְּלָבִים יֵשׁ לָהֶן כָּךְ, סְעוּדָה עַצְמָהּ, שֶׁהִיא מְתֻקֶּנֶת לָנוּ - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְאֻמּוֹת הָעַכּוּ"ם נִמְשְׁלוּ כִּכְלָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (יְשַׁעְיָה נו יא): "וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ". וְהֵם בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה; יִשְׂרָאֵל לֶעָתִיד לָבוֹא - לֹא כָל שֶׁכֵּן. הֲוֵי "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְּלִבִּי"
מדרש תהלים
במזמור ד' בתהלים מופיעים הפסוקים הבאים:
רַבִּים אֹמְרִים: מִי יַרְאֵנוּ טוֹב? נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ, יְהוָה! נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ. בְּשָׁלוֹם יַחְדָּו אֶשְׁכְּבָה וְאִישָׁן, כִּי אַתָּה, יְהוָה, לְבָדָד לָבֶטַח תּוֹשִׁיבֵנִי. (תהלים ד')
משורר התהלים עובר תוך פסוק אחד מהזדהות עם הציבור הסובל, המחפש את מי שיראנו טוב, לבקשה מהאל: "נְסָה עָלֵינוּ אוֹר פָּנֶיךָ!" ולביטוי שמחה גדולה: "נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי". הכיצד?
על תהיה זו מבקש המדרש לענות. דוקא משום שהוא רואה סביבו את הגויים השולטים בעולם, ושלוה נסוכה עליהם, הוא שמח. את הסתירה הזאת ניתן להסביר רק באמצעות הסטארט-אפ החז"לי של העולם הבא. כל מה שאין אנו מקבלים בעולם הזה, נקבל בעולם הבא, כי מגיע לנו. הגויים, במקרה הטוב, מקיימים את שבע מצוות בני נוח, וטוב להם בעולמם הזה. אנו, המחוייבים לתרי"ג מצוות – איך זה שהגמול למעשינו הטובים מבושש לבוא? המצאת רעיון העולם הבא מאפשרת לנו להאמין, שאנו צוברים זכויות, שתשתלמנה לנו בעולם הבא. זו דרך נאיבית, אך יעילה, לראות את כוחם ושלוותם של הגויים, ולהפיק מזה שמחה דווקא.
ר' יהושע בן לוי מצייר עבורנו את התמונה הזאת באמצעות משל. המלך, המזמין את אורחיו לחאפלה הנהדרת שבארמונו, הוא מלך מלכי המלכים, כמובן. האורחים המוזמנים הם אנו, בני העם היהודי. אנו עדיין לא נמצאים בתוך הארמון, ועל כן אין אנו יכולים ליהנות מהתפריט הנהדר המונח כרגע על השולחנות, כי אנחנו יושבים בפתח ומחכים לאות המזמין אותנו להיכנס. הישיבה על פתח הארמון נמשלת למצבנו הנוכחי בעולם הזה, כשאנו ממתינים לגאולה, שתכניס אותנו בשערי עולם הבא. ובינתיים אנו מקבלים רמזים לכל הטוב המחכה לנו בפנים, שם, מעבר לפרגוד. כלבים יוצאים מן הפתח, ובפיהם מטעמים ממיטב המטבח הבשרי המוכר באותם ימים. אל, כמובן, רק השאריות שנשרו מהשולחן... מיהם הכלבים? למי הם נמשלים? אלה אומות העכו"ם, אלה המקיימים, במקרה הטוב, שבע מצוות בני נוח, אבל אנו יכולים לשמוח: אם זה שזוכים בו הכלבים, מה שממתין לנו בעולם הבא, שם, בתוך הארמון, הוא הטוב שבמזונות, וכדאי להמתין בסבלנות. בהחלט אפשר לשמוח למראה הכלבים הנהנים מהשווארמות המלכותיות, גם אם לנו אפילו זה לא ניתן כאן, מחוץ לשער הארמון.
וכיצד זה עולה בדעתו של ר' יהושע בן לוי להמשיל את הגויים לכלבים? הנה מקור ההשראה שלו:
וּבְנֵי הַנֵּכָר, הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ, וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה, לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים, כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי, וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי. עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי: כִּי בֵיתִי, בֵּית-תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל-הָעַמִּים...
צוֹפָיו עִוְּרִים כֻּלָּם, לֹא יָדָעוּ, כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים, לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ; הֹזִים, שֹׁכְבִים, אֹהֲבֵי לָנוּם. וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ, לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה, וְהֵמָּה רֹעִים, לֹא יָדְעוּ הָבִין; כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ, אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ.
נבואת ישעיהו מתייחסת לבני הנכר שיסתפחו אל עם ה', שיאותו לשרת את ה' ולשמור את מצוותיו כולן, ולא רק את שבע מצוות בני נוח. אלה יבואו אל המקדש בציון, שיהפוך לבית תפילה לכל העמים. הפסוקים הבאים, המזכירים את הכלבים עזי הנפש, אינם בהכרח מדברים על אותם גויים. המסר עמום משהו. הפרשנים המסורתיים, כמו מצודת-דוד, סבורים כי מדובר בדברי נזיפה והוקעה לבני עמנו, שאינם רואים את האסון המתרגש לבוא עליהם בשל חטאיהם. ר' יהושע בן לוי סבור אחרת, או שהוא מרשה לעצמו את החופש הדרשני, וקושר את הכלבים עזי-הנפש לגויים העכו"ם. גם אם הרחיק לכת, יצר ר' יהושע משל ציורי מאד, המחזק את המסר הדווקאי, האומר כי דוקא הצלחותיהם של רשעי הגויים צריכות לשמח אותנו מאד...