ר' מֵאִיר וְר' יְהוּדָה וְר' יוֹסֵי הָיוּ הוֹלְכִים בַּדֶּרֶךְ יַחַד. ר' מֵאִיר הָיָה מְדַיֵּק בִּשְׁמוֹ, וְלוֹמֵד מִשְּׁמוֹ שֶׁל אָדָם עַל טִבְעוֹ; ר' יְהוּדָה וְר' יוֹסֵי לֹא הָיוּ מְדַיְּקִים בְּשֵׁמוֹת. כְּשֶׁבָּאוּ לְמָקוֹם אֶחָד, בִּקְּשׁוּ מָקוֹם לָלוּן, וְנָתְנוּ לָהֶם. אָמְרוּ לוֹ לְבַעַל הָאַכְסַנְיָה: מָה שִׁמְךָ? אָמַר לָהֶם: "כִּידוֹר שְׁמִי". אָמַר ר' מֵאִיר בְּלִבּוֹ: לָמֵד (אֲנִי) מִכָּאן (כִּי) אָדָם רָשָׁע הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה" (דְּבָרִים לב, כ). כֵּיוָן שֶׁהָיָה זֶה בְּעֶרֶב שַׁבָּת, ר' יְהוּדָה וְר' יוֹסֵי הִפְקִידוּ בְּיָדוֹ (שֶׁל בַּעַל הָאַכְסַנְיָה) אֶת כִּיסֵיהֶם, שֶׁבָּהֶם מֻנָּח כַּסְפָּם. ר' מֵאִיר לֹא נָתַן לוֹ אֶת כִּיס הַכֶּסֶף שֶׁלּוֹ, אֶלָּא הָלַךְ וְהִנִּיחַ אוֹתוֹ לְיַד קִבְרוֹ שֶׁל אָבִיו (שֶׁל בַּעַל הָאַכְסַנְיָה).
נִרְאֶה לוֹ אָבִיו שֶׁל בַּעַל הָאַכְסַנְיָה בַּחֲלוֹמוֹ, וְאָמַר לוֹ: בּוֹא וְקַח כִּיס כֶּסֶף שֶׁמֻּנָּח עַל רֹאשׁוֹ שֶׁל אוֹתוֹ אָדָם. לְמָחָר אָמַר לָהֶם לַחֲכָמִים: כֵּן (כָּךְ) נִרְאֶה לִי בַּחֲלוֹמִי. אָמְרוּ לוֹ: חֲלוֹמוֹת שֶׁל לֵיל שַׁבָּת אֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, וְאֵין לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם, וּמִכָּל מָקוֹם הָלַךְ ר' מֵאִיר, וְשָׁמַר אֶת כַּסְפּוֹ כָּל יוֹם הַשַּׁבָּת וֶהֱבִיאוֹ.
לְמָחָר אָמְרוּ לוֹ חֲכָמִים לְבַעַל הַבַּיִת: תֵּן לָנוּ אֶת כִּיסֵינוּ! אָמַר לָהֶם: לֹא הָיוּ דְבָרִים מֵעוֹלָם, וְלֹא הִפְקַדְתֶּם בְּיָדִי דָּבָר! אָמַר לָהֶם ר' מֵאִיר: מַדּוּעַ לֹא דִּיַּקְתֶּם בַּשֵּׁם, לִלְמֹד שֶׁאָדָם רָשָׁע הוּא? אָמְרוּ לוֹ: מַדּוּעַ לֹא אָמַרְתָּ לָנוּ? אָמַר לָהֶם: אוֹמֵר אֲנִי שֶׁיֵּשׁ לַחְשֹׁשׁ לְכָךְ, אוּלָם לְהַחֲזִיקוֹ כָּרָשָׁע הַאִם אָמַרְתִּי? כְּלוֹמַר: וְכִי יָכֹלְתִּי לוֹמַר לָכֶם בְּוַדָּאוּת שֶׁהוּא אָדָם רָשָׁע?
מֶה עָשׂוּ? מְשָׁכוּהוּ וְהִכְנִיסוּהוּ לַחֲנוּת. רָאוּ עֲדָשִׁים עַל שְׂפָמוֹ (שֶׁאָכַל עֲדָשִׁים בְּאוֹתוֹ יוֹם). הָלְכוּ וְנָתְנוּ סִימָן זֶה לְאִשְׁתּוֹ (שֶׁצִּוָּה שֶׁיַּחֲזִירוּ לָהֶם אֶת כַּסְפָּם בְּסִימָן שֶׁאָכַל עֲדָשִׁים בִּסְעֻדָּתוֹ), וְלָקְחוּ אֶת כִּיסֵיהֶם, וּבָאוּ. הָלַךְ הוּא, וְהָרַג אֶת אִשְׁתּוֹ מֵרֹב כַּעַס עַל שֶׁעָשְׁתָה כֵּן.
בבלי יומא ע"פי שטיינזלץ
הסיפור המוזר הזה נשמע כאילו עבר ב'טלפון שבור' מפה לאוזן, ושובש במידה, שאינה מאפשרת שחזור הגיוני שלו. מה אפשר אולי לזהות כגרעין מקורי של הסיפור?
שלושה תַּנָּאִים הולכים בדרך, ונאלצים לחפש מקום לינה, כשלמרבה הצער מדובר בערב שבת. הם שואלים את בעל האכסניא לשמו, והוא משיב: 'כִּידוֹר'. ר' מאיר, המצטיין באבחון תכונותיהם של אנשים על פי שמותיהם, מנחש כי מדובר באדם לא אמין, "כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה". היות שאינו יכול לאמת את החשד הזה, הוא אינו משתף בו את שני חבריו, אבל, לעומתם, הוא אינו מפקיד את ארנקו בידי בעל האכסניה. במוצאי השבת מתכחש כידור לפיקדון שנמסר בידיו, אך בדרך כלשהי מצליחים האורחים להוכיח לו, כי הכסף אצלו. ר' מאיר נוזף בחבריו, על שלא הבחינו בשמו המחשיד של בעל הבית, והם אומרים לו: עכשיו נזכרת? בעל האכסניה, שתקוותו ליהנות מהכסף של אורחיו נכזבה, רואה באשתו את האשמה בכך, שהאורחים הצליחו להביא את ה'סימן' המעיד על ההפקדה, והוא רוצח אותה. תם סיפור המעשה.
אז מה מוזר בכל זאת בסיפור הזה? מה לא?! ממתי מעיד שמו של אדם על אופיו? מישהו ימנע מאבו-ג'ילדה לקרוא לבן שלו, או להתקרא בעצמו, 'קדוש' או 'צדיק'? ומדוע ייקרא מישהו כר' מאיר 'מדייק בשמות'? ומדוע הניח ר' מאיר את הארנק היקר שלו על קברו של אבי בעל האכסניה? ומדוע לא הלך אותו כידור רשע לאסוף את הכסף מקבר אביו, לאחר שאביו הופיע בחלומו וסיפר לו על האוצר? ומדוע הלך לספר לחבר'ה על החלום המוזר שלו? ומדוע אמרו החכמים, כי לחלומות של ערב שבת אין תוקף כלל? ומה בדיוק עשה ר' מאיר כדי להציל את הארנק שלו, אם ביום השבת אין לגעת בכסף? והמוזר מכל – מדוע אותם שרידי עדשים, שראו האורחים בשפמו של בעל הבית, הפרו את מזימתו? ומה היה לו, לבעל הבית המתוסכל, שהאשים את אשתו בביזיון שלו? אכן, סיפור שנראה בעצמו כאילו הוא תפור בממדי חלום.
אחד ההסברים היצירתיים לסיפור שלנו, הוא שר' מאיר הלך ועמד ליד הקבר, בו הטמין את ארנקו, והמתין לצאת השבת, וכך שמר על כספו. כמו כן מסבירים לנו, כי החנות, שהחכמים שלנו הכניסו לתוכה את המארח הנבל, היתה בית מרזח. הם השקו אותו שֵׁכָר, עד שלא יכול היה לזוז ממקומו, ומיהרו אל האכסניה. הם סיפרו לאשת בעל הבית, כי בעלה מצוה עליה לתת להם את הארנקים, ולאות כי הם דיברו איתו על כך, הם נתנו לה 'סימן', שמעיד מה הם יודעים שהוא אכל בבוקר – עדשים! את שרידי העדשים הם ראו בשפמו של בעל הבית, ו'סוד' זה שיכנע את האישה, שבעלה אכן הורה לה לתת את הכסף. גם הסבר זה, יצירתי ככל שיהיה, נשמע מוזר. לא כן?
ולא ענינו על השאלה הגדולה – על מה ראה בעל האכסניה לרצוח את רעייתו התמימה?
מוסר השכל: אל תצאו הרחק מהבית בערב שבת, ואם אתם עושים זאת, אל תשאו עמכם כסף רב, וחשבו היטב איזה שם תעניקו לבנכם או לבתכם. יתכן שגורלם יהיה תלוי בבחירה שלכם, אם יירע מזלם, והם ייפגשו במי ש'מדייק בשמות'...